היינות המרתקים ביותר של 2025

על היינות המרתקים ביותר ששתיתי ב-2025. יינות שנבחרו בשל זהותם הברורה והממוקדת, האופן שבו נעשו ומהיותם זכרון נפלא.

לא מעט יינות ששתיתי השנה היו טובים. בינהם היו גם כאלה שיש להם בנוסף, משהו אחר, ואותם אזכור במיוחד בשל כך. עבודה ייננית שונה ולפעמים גם מקורית, התמודדות נבונה ומוצלחת עם אתגר רציני בעבודה בכרם, זהות ברורה וממוקדת, ביטוי נקי ומפורש לטרואר שבו נעשו, תעוזה וכמעט תמיד גם בחירה בדרך שאינה דרך הרוב. היינות המרתקים ביותר השנה היו כאלה שנעשו על ידי ייננים מוכשרים שכדאי בוודאי להכירם. יינות מפתיעים עם טוויסט ומחשבה שגורמים לך להנות עד מאוד ומותירים אצלך זכרון מענג, גם הרבה אחרי שהסתיימה שתייתם. יינות שנעשו עם הרמוניה יוצאת דופן בין עבודת כורמות מנוסה לעבודת ייננות קפדנית ועם זאת, מחירם לא גבוה יחסית לרמתם (150-95 שקלים ליינות הישראלים, ו-300-200 שקלים לאחרים). רשימה של שישה יינות, שארבעה מהם מישראל, ושאין בה חשיבות לסדר שבו היינות מופיעים.

1

ענת אגמון, טיוטא, קלרט 2024

קלרט (Clairette) הוא זן בהיר לא-נפוץ הגדל בדרום צרפת, בעיקר בעמק הרון ובלנגודוק (Languedoc). פעם היה נפוץ יותר, אבל העניין הוא שהזן הזה קצת בעייתי, או חסר גמישות, וייננים רבים מעדיפים שלא לעבוד עמו. הוא נוטה לחמצון מהיר יחסית, חומציות נמוכה ואלכוהול גבוה, פרמטרים שפחות מתאימים ליינות טובים. מצד שני, נסיון מלמד כי עבודת ייננות טובה יכולה (לנסות) להתמודד עם חוסר גמישות כזו על ידי בציר מוקדם יחסית והוספה של זנים אחרים (למשל גרנאש בלאן) כדי לאזן חומציות ולהגיע לארומות וטעמים של תפוח, לימון, אפרסק, נקטרינה, ומשמש; מורכבות שמעניקה לו גם יכולת התיישנות טובה. ענת אגמון הצליחה כאן מאד. היין הזה נעשה מקלרט (90%), גרנאש בלאן, רוסאן ומרסאן. יין בצבע מקסים של זהב בהיר; באף, שזיף צהוב, אפרסק, תפוח אדום וקצת בריוש שממשיכים בטבעיות לטעמים דומים בפה. יין רענן, קריספי וחד עם אלכוהול נמוך יחסית (11%) וסיומת שמשאירה טעם של לימון ומרקם קרמי נעים. יין מרתק ומהנה ביותר, שמשמש כרטיס ביקור נהדר לזן, לעבודת ייננות קפדנית והוכחה ניצחת שצריך להלאים אותו רשמית. בציר שני ליין הקלרט הזני היחיד בישראל.

2

עגור, עגור ורוד 2024

עגור ורוד 2024 הוא רוזה רציני (= Fine Rosé) שנעשה עם מטרות שונות לגמרי מ'רוזה רגיל' ועם תהליכי ייצור אחרים. ייננים מייצרים כיום יינות רוזה באמצעות החלטות סגנוניות מכוונות, שימוש במגע עם הקליפה, תסיסה בחביות, יישון משקעים ואפילו אמפורות, כדי לבנות יינות עם מרקם, מורכבות ופוטנציאל יישון. בוודאי שאפשר להרגיש את ההבדל. יינות כאלה כבר אינם טרנד אופנתי ובעיקר מבטאים טרואר עם שורשים תרבותיים ואזוריים עמוקים. גם כאן זה כך, ואייל דרורי, היינן של יקב עגור, עשה יין רוזה באותו דיוק, רצינות וכוונה כמו היינות האדומים והלבנים שהוא עושה. עגור ורוד הוא יין מרשים ביותר (וללא קשר, מחירו הוא הנמוך ברשימת היינות כאן; פחות ממאה שקלים לבקבוק). בלנד כתום/ורוד נפלא של מורבדר, גראנש, מרסלאן וקברנה פרנק. זה האחרון מבורדו משמש כאן כמו דבק לחבריו מעמק הרון ומצליח לסחוף אותם לכדי הרמוניה נהדרת, גוף בינוני וחמיצות רעננה ונפלאה. כל זן תסס כאן בנפרד בחביות עץ אלון ישנות ושהה תקופה קצרה על המשקעים עד שכולם אוחדו והתבגרו יחדיו לכדי יין שיש בו גם רעננות וגם בשלות; ממש קסם. יין עם טעמים של תות שדה, אגסים, ארומות של קליפות הדרים וסיומת מינרלית אופיינית לאיזור יהודה. לא תוכלו לעצור בבקבוק אחד ובטוח שתרצו לפתוח עוד אחד.

3

איתי להט, רוסאן 2024

נדמה לי שהרוסאן 2024 של איתי להט הוא אחד מהיינות הלבנים הטובים ביותר שעשה איתי, אם לא הטוב בהם. רוסאן (Roussanne) קלאסי עם שני טוויסטים מרכזיים ביחס למשפחתו שנותרה בעמק הרון. הראשון הוא הטרואר. בלנד של שני כרמים מהכרמים של יואל בן-עיון באלקוש ובמתת, שניהם בגליל העליון. השני הוא התסיסה וההתבגרות באמפורה, שהצדיקה את בחירתה והחזירה את ההשקעה בה big time. עשיית יין לבן היא כמו קונדיטוריה טובה ויינות לבנים מעולים הם יינות שצריכים דיוק רב ואיזון בהכנתם. עשייה לבנה היא עשייה טבעית, שקופה ונקיה ועל פי רוב, יהיה קשה לחפות ולהסתיר טעויות והחלטות שגויות שמדי פעם קורות בעבודת הכורמות או הייננות. היין הזה נעשה בגישה חשופה משהו בתפיסת העשייה שלו, גישה שהצליחה להעניק לו עוצמה ומורכבות. אגס בשל, דבש ומשמש מהולים עם ארומות של יסמין וקמומיל. יין חד, מינרלי ומהנה ביותר.

4

איתי להט, גאריג 2024

גם הרוזה של איתי להט, גאריג 2024, הוא רציני. יין שמנתק את התלות של תחושת הטעם שלנו מהצבע שלו. בלנד של אדום ולבן עם חלקים כמעט שווים של מורבדר, סירה וגרנאש ו-10% רוסאן שנותן יופי של סיומת שמנונית. תהליך עשייה ארוך ולא טיפוסי אצלנו ליינות רוזה. תהליך שבדרך כלל עושים כשרוצים יין קולינרי עם עומק ומבנה ושמטרתו היתה לבנות טוב יותר את מורכבות היין ולשפר את יציבות הצבע, הטעם והריח שלו. יין בצבע סלמון כהה מקסים, פלטת טעמים עשירה, ארומה עדינה של עשבי תיבול, חומציות בדיוק במידה ופוטנציאל נפלא להתיישנות ולהשתבח. יין מבריק.  

פוסט שלם שכתבתי על היין הזה ("הרוזה החדש של איתי להט: לפני הכל הוא יין, ורק אחר כך בצבע ורוד") עלה כשבועיים לפני השקתו, ביולי השנה. הפוסט נבחר כטוב ביותר ל-2025 וזכה בפרס הראשון על ידי אליזבת גבאי (Elizabeth Gabay), הדמות המשפיעה ביותר בעולם הרוזה, וארוע ה-Fine Rosé השנתי, שנערך בלונדון באוקטובר השנה בהשתתפות אנשי יין בכירים, MW-ים, כתבי יין מובילים ונבחרת על של יקבים מכל העולם. וגם היין הזה היה שם, היחיד מישראל, בין חבורה של יינות רוזה רציניים מכל העולם שנבחרו בקפידה. תחרות הכתיבה היתה פתוחה לכל כתבי היין, בלוגרים ומגזיני היין בעולם, שפרסמו ב-2025 פוסטים או כתבות על יינות רוזה.

5

 Clonakilla, Shiraz-Viognier 2021, Australia

הפרי עבור היין Shiraz-Viognier 2021, יין הדגל של Clonakilla, מגיע משני כרמים סמוכים בדרומה הקריר של New South Wales באוסטרליה. תסיסה משותפת של שני הזנים, זנים של יין אדום ויין לבן, עם 5% ויונייה. בלנד שהוא ז'אנר בפני עצמו שאני כה אוהב ושנולד ב-Côte-Rôtie, גבול האקלים הקריר הצפוני ביותר לגידול ענבי סירה. מכיון שהאיזור הזה קר ולא תמיד הסירה מצליחה להבשיל דיה על הגפנים ולייצר מספיק סוכר, הוספת הויונייה משלימה טוב את הסוכר החסר ואפילו גם קצת מורידה את החומציות הגבוהה מעט של הסירה שנבצרת בשלב זה. יין ארומטי עמוק וכנראה הכי קרוב שתגיעו וירטואלית לסיור בשוק תבלינים עם עננה פרחונית מעליו בזמן השתייה. יין עם גוף בינוני קלאסי, טאניני קטיפה, שנוכחים אך כלל לא מפריעים וחיך מלא בטעמים של פירות יער אדומים בשלים. היין מאופק מאד אך עוצמתי, עם אורך ומרקם נפלאים. יין שהוא ממש Textbook לסירה מאקלים קר (= אלגנטי ועשיר, חומציות גבוהה יותר, פלפל שחור וארומה מורכבת יותר מהסירה שגדלה באקלים חם); שונה מזה של עמק הרון אבל איכותי לא פחות. יין שהוא מלאכת אמנות של ממש.

6

 Resalte, Gran Resalte 2021, Spain

שתיתי את היין הזה בלונדון, אצל אלונה, שעברה לעבוד ולגור שם. הפעם הקודמת ששתיתי אותו היתה לפני כשנתיים, גם בלונדון, והזכרונות מהפעמים הקודמות עדיין נוכחים מאד. זה יין שיוצר זכרון שנצרב היטב, ויש לזה סיבה. מאז הקמתו בשנת 2000, ב-Peñafiel, בלב אזור היין של ריברה-דל-דוארו (Ribera del Duero) בספרד, היקב Resalte יצר מוניטין של אחד היקבים המייצגים והמובילים אינטרפרטציה שונה של אזור היין המיוחד הזה. כרמים באזורים שונים של מרכז ריברה-דל-דוארו, גפנים בוגרות של 100 שנים, רק טמפרניו (Tempranillo) בפורטפוליו מצומצם וממוקד של יינות אדומים, ויין יוצא דופן בעדינות, בחדות ובפשטות שלו; ממש שיר הלל לזן המיוחד הזה, לא פחות. היין Gran Resalte 2021 הוא מופת של טמפרניו ותוצר של תשומת לב ודיוק רב. ארומות של שזיפים בשלים ופירות יער שחורים, עם מעט פלפל שחור ווניל, כתוצאה מהבשלתו בעץ, ושפע של טעמי פרי שחור. יין עם גוף מלא אך ללא כבדות, הרבה רעננות, טאנינים נוכחים, לא מפריעים וקטיפתיים וסיומת ארוכה. יין שמעניק הנאה מרובה המראה לנו שבאיזור יין שמזוהה עם עוצמה, דווקא היכולת להגיד משהו עדין, מחודד ומרוכז היא שמגדירה איכות אמיתית.

מבט סקרן נוסף על הרשימה מלמד כי היינות מישראל הם כולם עשויים מזנים של עמק הרון. מפתיע? מקרי? לא בטוח בכלל. שינוי הרגלי שתיית היין בישראל בעשור האחרון, שינוי שהגיע לשיא בשנה האחרונה, אינו רק טרנד אופנתי. הוא ביטוי למעבר עמוק בהבנה הייננית והאקלימית שלנו ובמקום להמשיך ולחקות את הסטנדרט הבורדולזי הטוב, רבים מהיצרנים והכורמים אצלנו פנו, לעיתים במקביל, לחקור זנים ים-תיכונים שמקורם בעמק הרון. גרנאש, קריניאן, סירה, מורבדר, רוסאן, גרנאש בלאן, מרסאלן, ויונייה ועוד, שאנו רואים כאן יותר ויותר, מייצרים כאן פרופילים רעננים יותר, חומציות מאוזנת ופחות “כבדות טאנין” בהשוואה לבלנדים בורדולזים. יש כמובן גם יינות טובים שמצליחים, עם מחשבה ותכנון, לשלב בין שני העולמות (למשל שורש אדום של צרעה, כבלנד נהדר של סירה ושלושה-ארבעה זני בורדו). תעשיית היין שלנו עלתה כיתה, התבגרה מעט, היא מנוסה הרבה יותר וכעת גם יודעת לנמק לעצמה את בחירותיה. לפי המועצה לגפן היין נתוני הבציר של זני בורדו בישראל (קברנה סוביניון, פטי ורדו וקברנה פרנק; מרלו כמעט שנעלם מהכרמים כאן) הם כמעט ללא שינוי משמעותי בשנים האחרונות בעוד שאלו מעמק הרון (גרנאש, מורבדר, פטיט סירה, סירה, ורוסאן) בעליה מתמדת בנפחי הבציר. ומדוע? הזנים מעמק הרון ומדרום צרפת מרגישים בבית בחום וביובש שלנו ומציגים איזון בין ריכוז לטעמים; חלק לא קטן מהיקבים רוצים לייצר יינות שמרגישים שייכים יותר לאזור ולפתח זהות מקומית. גם אצל היבואנים המצב דומה ובוודאי שההעדפות שלנו, אוהבי היין, גם הן שהשתנו. הקהל הישראלי מחפש כיום יינות יומיומיים (= לא יקרים אך טובים דים) איכותיים, רעננים, מתונים הרבה יותר ברמת האלכוהול, פירותיים-תבליניים ופחות כבדים, וכאלה שאפשר לשתות אותם גם מעט קרירים. בטוח נושא לפוסט שלם.  ■

על תמונת השער. העבודה Vineyard in Winter של הצייר הבריטי Ben Nicholson (שאני כה אוהב). ציור שנעשה ב-1923 ב-Cortivallo, שוויץ, ושנמכר השנה לציבור במכירה פומבית.

למחשבות נוספות של דויד אמזלג ולקבלת עדכונים על פוסטים חדשים ראו www.winethoughts.blog