כמה מחשבות על ציונים ודירוגי יין ואיך אולי צריך להתייחס אליהם

שיטת מאה הנקודות, שנולדה כדי להבדיל איכות בעולם של סטנדרטים לא אחידים, פועלת כיום בנוף של יינות מצוינים כמעט ללא יוצא מן הכלל, שיווק מתוחכם וטכנולוגיה. תפקידם של הציונים משתנה וכיום הם מכוונים טעם יותר משהם מכתיבים אותו. ומי שנאחז בנקודות כאמת מוחלטת מסתכן בהישארות מאחור.

ממש לאחרונה השתתפתי בערב יין "אד הוק". ערב ללא נושא מסויים עם משתתפים שלכולם mileage ארוך עם יין. המארח, עם ידע ונסיון רב, ביקש מכל אחד מחמשת המשתתפים להביא עמם יין טוב ("בדרך כלל כדאי להביא יין שהציון שלו הוא לפחות 94-92", אמר בשיחה המקדימה; הוא, אגב, מתייחס ועוקב, באופן אישי, אחרי Wine-Searcher, CellarTracker ו-Vivino). "ומדוע הציון כה חשוב? הרי המשתתפים ידעו בעצמם להעיד על היין שיביאו אם הוא טוב דיו, לא?", שאלתי, "ועוד איך הציון חשוב, אמנם הוא אינו רק מה שחשוב, ובהחלט ישנם עוד פרמטרים שחשובים, אך כך נוכל כולנו לכוון לאותה רמה טובה של יין", היתה התשובה. זה ממש הזמין פוסט ודעות מגוונות. תמיד זה כך כשמדובר בציונים. הפעם פוסט של כמה מחשבות רלוונטיות לתקופה על ציונים ודירוגים של יין.

נתחיל בעובדה שמתארת טוב את הסיטואציה. התבוננות מעמיקה תגלה שהרוב המוחלט של הציונים שניתנים במגזינים המובילים Wine Spectator, Wine Enthusiast ו-Decanter, ובין היתר גם בביקורות של James Suckling, Jane Anson ,Jamie Goode ואפילו Jancis Robinson (בגרסה המותאמת של הציונים שהיא מעניקה לסקאלה של מאה נקודות), הם בין 90 ל-94. הציונים של כולם עלו בשנים האחרונות וטווח הציונים הצטמצם מאד. זו לא טעות, זו עובדה (עד כדי כך, ש-Jamie Goode, שאני אוהב מאד לקוראו כבר שנים, כתב במיוחד פוסט על כך לאחרונה).

רמת המקצועיות בייצור יין עלתה כל כך, שיש כיום פחות ופחות יינות שהם באמת לא טובים. בוודאי מבין אלה שעומדים לדירוג ולהערכה. הטעמים נעשו מקוטעים ומגוּונים יותר. הטכנולוגיה מחלחלת והופכת דירוגים אנושיים לפחות הכרחיים. ובה בעת, ההתנהגות האנושית עצמה נעשית לעיתים בעייתית יותר ממועילה, כאשר פוליטיקה של יין, גיוון סגנוני וטעם אישי מערערים את הסמכות של ציון אחד בודד ולעיתים נדמה שמשרתים אינטרסים אחרים מאשר רק חוות דעת טהורה על היין. תיכף נגיע גם לזה.

ראשית, ישנה המציאות הפשוטה של היין עצמו. היצרנים בעולם, גם אצלנו, במיוחד בקצה העליון של השוק, מפגינים מיומנות מרשימה. הימים שבהם האיכות השתנתה בצורה קיצונית מבקבוק לבקבוק או מבציר לבציר, כמעט חלפו. בשנות השמונים, רוברט פארקר (Robert Parker), עורך דין מבולטימור וחובב יין מושבע, שינה את עולם היין כשהנהיג את שיטת הדירוג של 100 נקודות, ובהמשך גם הפך אותה לפופולרית. כמי שהציג את עצמו כמגן הצרכן, הוא אימץ כמודל את שיטת הציונים של מערכת החינוך האמריקאית והחיל אותה גם על הערכת יינות. שיטת מאה הנקודות נועדה להציע כיול מדויק ומעודן יותר משיטת עשרים הנקודות הישנה (כמו זו הנהוגה עד היום על ידי Jancis Robinson), אך כיום רוב היינות שמוערכים הם פשוט “טובים”. השאלה כבר אינה האם היין עשוי היטב, הוא כמעט תמיד כזה, אלא מהו הסגנון שלו, מהי האישיות שלו, הזהות, ובאיזה הקשר הוא נטעם. האם השנין בלאן פירותי ומתפרץ, או מהודק ומובנה? האם הסירה נוטה לעולמות מלוחים ומתובלים-אדמתיים או לעושר ועסיסיות? אלו הכרעות סובייקטיביות מטבען ובעלות משמעות רבה יותר מהפרש זעיר של נקודה או שתיים בציון. למעשה, ציונים כיום, כמעט תמיד מסתירים ניואנסים סגנוניים, מתעלמים ממניפסט זהותי ומשטחים מורכבות יין למספר אחד מצמצם. כדי להקשות עוד יותר על הסיטואציה, החֵך הקולקטיבי התפצל. אם בעבר שלטו עוצמה, מיצוי ואינטנסיביות, הרי שכיום יש לגיטימציה שווה גם ליינות של אלגנטיות ועדינות. יינות שבעבר היו ממריאים תחת אמות המידה הישנות עלולים להיתפס היום ככבדים או גסים, בעוד שבקבוקים מעודנים ומדוייקים, שמבטאים טרואר היטב, זוכים להערכה.

כשהתחלתי לכתוב את הבלוג הזה, היה לי ברור שארצה לנתח יינות טובים ומגוונים ובוודאי להציג ולתאר כאלה שמשאירים זכרון טוב גם הרבה אחרי שהסתיימה שתייתם. אני בטוח שיש ערך מוסף גדול בסיפור האישי של כל אחד מהם ובאותו 'טוויסט' שעושה את היינות האלה למיוחדים ולעיתים גם למפתיעים. עבודה ייננית שונה ולפעמים גם מקורית, התמודדות נבונה ומוצלחת עם אתגר רציני בעבודה בכרם, זהות ברורה וממוקדת, ביטוי נקי ומפורש לטרואר שבו נעשו, תעוזה וכמעט תמיד גם בחירה בדרך שאינה דרך הרוב. יינות שנעשו עם הרמוניה יוצאת דופן בין עבודת כורמות מנוסה לעבודת ייננות קפדנית. היה לי ברור שאין שום אפשרות לסכם את כל זה בציון בודד. היה לי ברור שאין שום צורך בציון בודד, שהוא רק יפריע ויציג לקוראים מצג שאינו מדוייק כלל. במקום, העדפתי להתמקד בניתוח מנומק וכזה שמביא להבנה טובה יותר של היין ותהליך עשייתו. לא רק לדעת את היין אלא ממש להבין אותו.

ויש לא מעט צרכנים שעדיין מקפידים להקשיב לציונים במובן הצר ביותר שלהם. הם יעקבו בהתמדה אחר מבקר מסויים שכבר למדו לסמוך על טעמו ולא יקנו יין שדורג מתחת ל-95 נקודות. אלו, על פי רוב, גם אינם נוטים לפרש יינות במונחים של סגנון ואופי. אי אפשר הרי לעשות את שניהם יחד, גם ציון מוחלט וגם ניואנסים של סגנון ואופי. התוצאות, בלא מעט מקרים, הן אכזבות קנייה, והיין עתיר הנקודות פשוט אינו תואם את הטעם האישי. ומדוע זה קורה? הבעיה אינה בטעם או במתודולוגיה, אלא בסוציולוגיה של התעשייה עצמה. ההימנעות מדיון ציבורי פתוח בציונים נובעת לא פעם מחשש לעימות. תעשיית היין האיכותי אצלנו, למשל, קטנה מאוד, כולם מכירים את מקומם ברשת הקשרים, ואף אחד לא ממהר לחרוג מהשורה. היצרנים רוצים אישור ומכירות. החנויות אינן יכולות להרשות לעצמן להעליב מישהו מחשש לאבד הקצאות. מבקרים וצרכנים כאחד רוצים גישה והזמנות. במערכת אקולוגית כה מצומצמת, ערעור פומבי על תוצאות הוא לא נוח ועלול לעלות ביוקר. שתיקה היא בחירה רציונלית, גם אם לא מסעירה. ככה זה. אצלנו אין (כעת) “רוברט פארקר” ואין מספר אחד שמקפיץ יקב או קובר בציר. יש ציונים, יש מדליות, יש רשימות “מומלצים”, אבל אין סמכות אחת שמסוגלת לומר בקול ברור: זה למעלה, זה באמצע, וזה פחות. ובכל זאת, כולם יודעים. יודעים אילו יקבים נחשבים, אילו יינות הם הצהרת כוונות, ואילו בקבוקים מקבלים הנהון שקט סביב שולחן טעימה. זו היררכיה שלא נכתבת, דירוג שמתקיים בין השורות. אולי מפני שהתעשייה קטנה מדי, קרובה מדי לעצמה. כולם מכירים את כולם, ואף אחד לא ממהר לשים מספר שעלול להיתפס כהצהרה פוליטית יותר מאשר שיפוט מקצועי. כך נוצר מצב של שיח על איכות בלי מדידה רשמית, השפעה בלי סמכות, וקונצנזוס בלי הצבעה. תחרויות מחלקות מדליות בנדיבות, מבקרים כותבים בזהירות, והמספר, אם הוא מופיע, מגיע לעיתים עטוף בהתנצלות. לא בגלל שאין דעה, אלא בגלל שיש יותר מדי הקשרים.

ובכל זאת, הציונים אינם חסרי ערך לחלוטין. בני אדם מחפשים הכוונה. יין הוא תחום מורכב, וגם כאשר כמעט כל בקבוק מצטיין טכנית, ההחלטה מה לשתות, מה לקנות או מה ליישן עלולה להיות מטרידה. ציונים משמשים קיצור דרך, חותכים את הרעש ומסמנים מה בולט. הם מספקים ביטחון, נקודת ייחוס לשיחה ושפה משותפת להשוואה בין סגנון ואיכות. הדחף הזה לא הולך לשום מקום. כאשר מחברים את כל הנקודות הללו, מתקבלת תמונה מעורפלת, אך ברורה: דירוגי יין לא ייעלמו בקרוב. מצד שני, תפקידם משתנה. הם כבר אינם מבדילים בין גרוע לבינוני, הבעיה הזו כמעט נפתרה מעצמה. כיום הם מכוונים טעם יותר משהם מכתיבים אותו. הם פועלים היטב כסימנים ולא כשופטים. מבקרים ופאנלים, וגם הבלוג הזה, שומרים על השפעתם משום שבני אדם משתוקקים לשיחה, להקשר ולנרטיב סביב יין. הציונים כבר אינם אמת מוחלטת, אך עדיין יכולים לשמש קיצור דרך לסגנון ולהעדפה. במובן מסוים, זהו מצב משחרר ויצרנים יכולים להניח שיינותיהם ימצאו קהל (ונקודות) במקום כלשהו. גם אספנים יכולים ללכת בעקבות הסקרנות ולא רק אחרי סמכות חיצונית, ומבקרים יכולים להתמקד גם בסיפור ולא רק בהערכה נוקשה.

ערב היין היה מצויין והשיחות עם המשתתפים היו נעימות מאד. אני בחרתי להביא את 2020 Anseillan, היין השלישי של שאטו לאפיט רוטשילד; ומעבר לזה שהוא יין טוב, יש לו סיפור טוב ואסטרטגיה אמיצה וכריזמטית מאחוריו. המארח בחר ב-Barbaresco Asili 2016 של מיקלה קיארלו (Michele Chiarlo), ברברסקו נפלא שכתבתי עליו באנקדוטות ושלדעתי היה היין הטוב של הערב.

שיטת מאה הנקודות, שנולדה כדי להבדיל איכות בעולם של סטנדרטים לא אחידים, פועלת כיום בנוף של יינות מצוינים כמעט ללא יוצא מן הכלל, שיווק מתוחכם וכלי הערכה מתקדמים. התועלת שלה היא יותר בהכוונה ופחות בשיפוט. הרצון האנושי להשוות, לדרג ולהתווכח ישאיר אותה בחיים. טכנולוגיה עשויה להעשיר את עולם הדירוגים, אך לעולם לא תחליף את הניואנס או את חדוות הטעימה. הציונים שורדים משום שאנשים זקוקים להם, ומשום שיין מורכב, עשיר וסובייקטיבי מכדי להותירו בידי השוק או אלגוריתמים בלבד. ייתכן שדירוגי היין רלוונטים הרבה פחות, אך ייתכן גם שכל מה שקורה הוא שחוקי המשחק משתנים בשקט. מי שנאחז בנקודות כאמת מוחלטת מסתכן בהישארות מאחור ולעיתים בפספוס של היין. ועבור מי שמבין את מגבלותיהן, את ההקשר ואת הדינמיקה התעשייתית, שיטת הדירוג עדיין יכולה להיות מרתקת ולעיתים אף שימושית.  ■

על התמונה שבראש העמוד: עבודה של הצלמת הישראלית אנג'ליקה שר (Angelika Sher), שאני כה אוהב, מתוך הסדרה "שירת דבורה". אינטרפרטציה ישראלית והומאז' לציור הסעודה האחרונה של ישו.

למחשבות נוספות של דויד אמזלג ולקבלת עדכון על פוסטים חדשים ראו www.winethoughts.blog