מבין היצרנים שעושים יין בצפון הרון, היקב הזה מעורר הערכה רבה באופן מיוחד

על היקב Clusel Roch מ-Côte-Rôtie, שבוחן את הגבול שבין טרואר לבין פרשנות ועושה יין מדויק עם יכולת יוצאת דופן לבטא את הכרמים שמהם נולד. סירה של צפון הרון שזוכה להערכה רבה בעולם בעיקר בגלל מה שהיקב בוחר שלא לעשות.

לונדון עבורי היא הרבה יותר ממקום עבודה או תחנה מקצועית. שמונה שנים של רכבת תחתית, של הליכה בגשם דק, של תפקידים מאתגרים, למידה אינסופית, אחריות רבה, פוטנציאל השפעה גדול וחשיפה רחבה, עבודה צמודה עם שותפים לדרך מרתקת ושל ערבים שבהם העיר נדמתה כאילו היא מחזיקה את העולם כולו בין המסעדות, חנויות הספרים, גלריות ומוזיאונים ובתי הקפה. זו עיר שיודעת להיות קשוחה ומנוכרת, אבל דווקא משום כך רגעי החסד שלה נצרבו עמוק יותר. וגם היום, גם כמה שנים אחרי, די בהליכה לאורך התעלה מאחורי פדינגטון (Paddington), ליד סנט פול (St Paul's), או בסנט ג'יימס (St. James's), כדי להחזיר אותי מיד לשם, לבית שלא באמת היה שלי, ובכל זאת עיצב חלק ממי שאני.

ואחד מרגעי החסד האלה היו בבר יין קטנטן, ליד נוטינג היל (Notting Hill), שנקרא Cépage[s]*, אבל אז עוד לא קראו לו בר יין. זה היה מקום שקט, חמישה או ששה שולחנות, מנות קטנות עם תפריט יין נפלא שנבנה עם הרבה מחשבה, ובעלים צרפתי שמדבר מעט מאד, וגם זה בעיקר עם העיניים. ומדי פעם, אחר הצהריים, כשרציתי לחשוב עם עצמי בלי פגישות ובלי שיחות, הייתי הולך קצת ברגל ומגיע בשעות שכמעט ולא היו שם אנשים. לעיתים קרובות הייתי בוחר יין ולפעמים גם משהו על יד. והידידות ביני ובין הבעלים אט אט התגבשה בדיסקרטיות המאפיינת קשר בריטי בין אנשים שנהנים לעבוד יחדיו. וביום גשום אחד, כשבחרתי יין ואותה ידידות היתה מבוססת מספיק, הבעלים ניגש ובחיוך מבויש הציע לי יין אחר. "נדמה לי שכדאי לך לנסות את זה", אמר. וזאת היתה הפעם הראשונה שלי עם יין של Clusel Roch (= קלוזל רוק) מ-Côte-Rôtie; מסוג היינות שאתה לא שוכח אף פעם.

והאמת, במבט ראשון לא ברור מדוע היקב הזה זוכה להערכה כה רבה בקרב אנשי יין. הוא אינו הגדול באזור, אינו מחזיק באחד השמות ההיסטוריים בני מאות השנים של קוט-רוטי, ואינו מייצר יינות כוחניים או ראוותניים. אולם ככל שמעמיקים ביינותיו, מתברר שדווקא הבחירה שלא להרשים היא זו שהופכת אותו לאחד הקולות המעניינים ביותר בצפון עמק הרון. ועוד איזה קול.

היקב Clusel Roch נמצא בכפר Ampuis, בלבו של איזור היין Côte-Rôtie, קו הרוחב הצפוני ביותר שמגדלים בו סירה. כאן ממש הסירה מגיעה אולי לביטויה המעודן ביותר בעולם. לא בזכות עוצמה בלבד, אלא בעיקר בזכות המתח שבין כוח לאלגנטיות. המדרונות התלולים, חלקם בשיפועים של יותר מ-60%, הקרקע הגרניטית, החשיפה לשמש והאקלים הקריר יחסית יוצרים תנאים שאינם סלחניים. וכל אשכול נושא על כתפיו את חותם המקום באופן כמעט בלתי נמנע.

היקב נוסד בסוף שנות השמונים על ידי Gilbert Clusel ובתו Brigitte Roch, שהייתה נשואה ל-René Roch, לאחר שהמשפחה איחדה כרמים ותיקים שהיו בבעלותה במשך דורות בכמה מן המדרונות היוקרתיים של האפלסיון. ומה שהחל כאיחוד של כרמים משפחתיים קטנים הפך עם השנים לאחד היקבים המזוהים ביותר עם הגישה המסורתית של האזור. כיום מנהלת את היקב Brigitte Clusel, שנחשבת לאחת הדמויות החשובות והידועות ביותר בגל החדש של יינני צפון הרון, שהובילה את המעבר לחקלאות אורגנית ובהמשך גם לעקרונות ביודינמיים, מתוך אמונה שבריאות הקרקע היא תנאי לביטוי אמיתי של המקום. העבודה הידנית היא הכרח, לא אידאולוגיה. במדרונות של קוט-רוטי כמעט בלתי אפשרי לעבוד עם טרקטורים ממילא, ולכן כל גיזום, כל ריסוס, כל קשירה וכל בציר נעשים ידנית. בשנים האחרונות הצטרף גם בנה, Guillaume Clusel, המייצג את הדור השלישי של המשפחה. שניהם מובילים יותר ייננות של הקשבה מאשר ייננות של עשייה. שניהם אינם מנסה לשפר את הכרם ומנסים לאפשר למה שכבר קיים להישמע בבהירות. ואני לא בטוח מה קשה יותר.

אחד המאפיינים הבולטים של היקב הוא הסבלנות. הבציר מתבצע רק כאשר הפרי מבשיל באופן פנולי מלא, אך מבלי לאבד את החומציות הטבעית. המטרה כאן אינה ליצור יין בשל ככל האפשר אלא יין מדויק ככל האפשר. ביקב עצמו ההתערבות מינימלית. התסיסות מתבצעות לרוב באמצעות שמרי הבר המצויים על קליפות הענבים ובסביבת היקב. אין ניסיון "לכוון" את היין באמצעות שמרים מסחריים וכל חלקת כרם רשאית להביע את אופייה. תסיסה באשכולות שלמים הוא אחד מסימני ההיכר של Clusel Roch. בהתאם לאופי הבציר, חלק משמעותי מן האשכולות מותסס כשהשזרות נשארות שלמות, טכניקה מסורתית של צפון הרון, שדורשת מיומנות ודיוק רב. השזרות חייבות להיות בשלות לחלוטין, אחרת הן מוסיפות מרירות ועפיצות. וכאשר התנאים מתאימים, הן מעניקות ליין שכבות של תבלינים, פרחים, פלפל שחור, תחושת רעננות ומבנה טאני מורכב יותר. טכניקה שגם מורידה קצת את רמת האלכוהול. וגם ההתיישנות נעשית באיפוק. היין שוהה בחביות כעשרים חודשים אך שיעור החביות החדשות נמוך מאד (כחמישית). אם הטועם מזהה ביין קודם את העץ ורק אחר כך את הכרם, משהו כנראה שהשתבש.

ואולי משום כך היינות של Clusel Roch אינם מתמסרים מיד. בצעירותם הם לעיתים מופנמים, הדוקים ואפילו מעט סגורים. הם דורשים אוויר, זמן וסבלנות. כבר ב-Les Schistes, היין המזוהה ביותר עם היקב, ניכרת אותה פילוסופיה מוכרת של היקב, זו שמתמקדת בדיוק, בריסון וביכולת יוצאת דופן לבטא את הכרם שממנו נולדו. סירה של צפון הרון במובנה הטהור ביותר וכזו שנשענת הרבה יותר על אלגנטיות, מתח וחומציות טבעית מאשר על מיצוי או אלכוהול. זה גם היין שאני הכי אוהב כאן. סירה של אקלים קר עם מעט ויונייה, עם פרי אדום ושחור מדויק, סיגליות, פלפל שחור, זיתים שחורים, עשבי תיבול ומינרליות גרניטית בולטת, עטופים במרקם קטיפתי ועם טאנינים עדינים שממש משתדלים ועושים מאמץ שלא להפריע. וגם היין La Viallière, המופק מכרם יחיד באחד המדרונות התלולים של Côte-Rôtie, מעמיק עוד יותר את הביטוי הזה. הוא סגור ומופנם בצעירותו, אך עם השנים נפתח לארומות מורכבות תוך שמירה על איזון נדיר בין כוח פנימי לבין תחושת ריחוף. ובראש ניצב Les Grandes Places, המגיע מאחד המקומות הידועים, ההיסטוריים והמפורסמים ביותר של Côte-Rôtie, באזור Côte Brune. יין נדיר המופק בכמויות קטנות בלבד (לא יותר מאלף וחמש מאות בקבוקים בשנה), בוחן את הגבול שבין טרואר לבין פרשנות ומבטא את הצד העמוק והמהורהר ביותר של היקב. בצעירותו הוא כמעט מסרב להיפתח, צפוף, מינרלי וטאני, אך לאחר שנים של התיישנות הוא חושף שכבות של פירות יער כהים, סיגליות, פלפל, גרפיט, זיתים שחורים, בשר מעושן, כמהין, עור ותבלינים, במבנה שנראה כמעט אינסופי. זהו יין של סבלנות, כזה שנבנה לעשרות שנים ומדגים כיצד עוצמה יכולה לנבוע ממתח ומדיוק, ולא ממשקל או מריכוז. אפילו יינות ה-Condrieu של היקב, המבוססים על ויונייה, מתאפיינים באותה משמעת סגנונית. פחות עושר טרופי וחמאה, ויותר מתח, מינרליות, פרחי יסמין, אפרסק לבן ומשמש. רעננות במקום כובד; יין נהדר.

גם כאשר היקב מבקבק יינות מחלקות ייחודיות נוספות של Côte Blonde או Côte Brune, המטרה אינה להציג היררכיה של איכות אלא לחשוף כיצד הבדלים עדינים בקרקע, בחשיפה ובטופוגרפיה משנים את אופייה של אותה סירה. Côte Blonde מפיקה יינות אווריריים, פרחוניים ובעלי מרקם קטיפתי, בעוד ש-Côte Brune מעניקה עומק, צפיפות, מבנה טאני ופוטנציאל התיישנות ארוך במיוחד.

המכנה המשותף לכל היינות הוא תחושת שקיפות יוצאת דופן. הם אינם נושאים את חתימתו של יינן המבקש להפגין את כישוריו, שאין בכך כל פסול, כמובן, ולא של ייננית המבקשת להסיר כל שכבה המסתירה את הטרואר. אלה יינות שאינם חושפים את עצמם מיד, אלא מתפתחים באיטיות בכוס ובבקבוק, ולעיתים נדמה שהם דורשים מן הטועם את אותה מידה של סבלנות, הקשבה וענווה שהושקעה ביצירתם. ולי לא תמיד יש את מה שנדרש. זו אינה סדרה של יינות שמטרתה לעלות בהדרגה בריכוז, בעץ או במחיר. זו סדרה של שאלות על מקום. יקב שונה, עם אופי, שעושה יינות שכל אחד מהם מציג זווית אחרת, עם הרבה הקשבה ודיוק, של אותה גבעה מפורסמת בצפון עמק הרון. ואתם יודעים מה? זו אולי גם הסיבה שהיקב הזה זוכה להערכה כה גדולה דווקא בקרב ייננים.

ועכשיו, ממש במקרה, גיליתי באיחור שאלדד לוי (058-4700001) מייבא את היינות של Clusel Roch לישראל ועד כה קניתי אותם בלונדון. כל כך כדאי לכם.   ■

*ואחרי שהיה סגור קצת, Cépage[s] נפתח מחדש לא מזמן, עם בעלים אחרים ועם עיצוב ואווירה מודרנית יותר. לא יצא לי עדיין להיות שם.

למחשבות נוספות של דויד אמזלג ולקבלת עדכון על פוסטים חדשים ראו www.winethoughts.blog