מרלו 2.0: מה שהשתנה הוא האומץ של הייננים להפסיק לנסות להפוך אותו למשהו אחר

כמה מחשבות על עשייה מודרנית של מרלו ששונה מאד מהמרלו שהכרנו קודם. וגם אצלנו, המרלו הישראלי הטוב של היום מדויק, מאופק, ורענן יותר מזה שהכרנו לפני שני עשורים. ועל המרלו של מיקה רן-מנדל, המרלו הטוב ביותר שנעשה כיום בישראל.

לפעמים נדמה לנו שזן ענבים השתנה, שהוא נעשה אלגנטי יותר, מדויק יותר או מורכב יותר. אבל האמת היא שברוב המקרים, הזן נשאר כמעט אותו זן. מי שמשתנה הם הייננים, הטעם שלנו, והאופן שבו אנחנו בוחרים להקשיב לכרם. אין כמעט זן שממחיש זאת טוב יותר מהמרלו (Merlot). הזן שפעם סימל נגישות, רכות ופופולריות הפך בשנים האחרונות לאחד הביטויים המרתקים ביותר של הטרואר ושל הייננות המודרנית. זו אולי התפנית הגדולה ביותר שעבר הזן בעשור האחרון. ובעולם שבו כולם מחפשים ייחוד, מרלו הפסיק לנסות להיות נעים לכולם. הוא פשוט חזר להיות הוא עצמו.

הבעיה של המרלו מעולם לא הייתה הזן עצמו. הבעיה הייתה ההצלחה שלו. בשנות ה-80 וה-90 הפך המרלו לאחד הזנים הנטועים ביותר בעולם. קל יחסית לגדל אותו, הוא מבשיל מוקדם, מפיק פרי נדיב, והיינות רכים ונגישים גם כשהם צעירים. התוצאה הייתה הצפה של השוק ביינות בינוניים; רכים מדי, מתקתקים מדי, חסרי מתח ולעיתים גם חסרי זהות. ואז הגיע גם הסרט Sideways, שהפך את המרלו לבדיחה תרבותית בארצות הברית והאיץ ירידה שכבר הייתה בעיצומה. אבל במקביל, היינות הגדולים באמת מעולם לא הפסיקו להיבנות על מרלו; בפומרול (Pomerol), בסנט-אמיליון (Saint-Émilion) ובכמה מהיקבים החשובים בעולם.

אבל משהו השתנה. לא במרלו, בעיקר בייננים.

אחת המהפכות הגדולות של העשור האחרון היא המעבר מהבשלה מקסימלית להבשלה מדויקת. המרלו החדש אינו מחפש להיות רך. במקום לחכות לעוד שבוע של סוכר, הייננים בוצרים כעת מוקדם יותר. במקום להעצים את האלכוהול, הם מחפשים חומצה טבעית. במקום עץ חדש שיסתיר את הפרי, משתמשים בהרבה יותר חביות ישנות, בפודרים גדולים או בבטון. לכן המרלו המודרני שונה מאוד מהמרלו של שנות ה-90. הגרסה המודרנית יותר פרחוניות, עם הרבה יותר מתח ומינרליות ובעיקר, עם הרבה יותר תחושת מקום (שאי אפשר היה להבחין בה קודם בגלל העוצמה והבשלות). במובן מסוים, מרלו הפך מזן "קל לשתייה" לזן רענן ועדין שמסוגל לבטא טרואר בצורה יוצאת דופן.

וגם שינויי האקלים שינו את הזן. מרלו מבשיל מוקדם יחסית. בעבר זו הייתה אחת מנקודות החוזקה שלו והיום, בעולם חם יותר, זו גם אחת מנקודות התורפה שלו. בבורדו, למשל, בצירים מוקדמים יותר הפכו לנורמה, והייננים נדרשים לשמור על רעננות כדי למנוע יינות כבדים ובעלי אלכוהול גבוה. המרלו של ימינו, זה המודרני, דורש הרבה יותר דיוק בכרם מאשר בעבר, וכבר אי אפשר פשוט לתת לו להבשיל עוד שבוע.

ובמעבר בין שתי הגרסאות, במעבר בין המרלו הקודם לזה המודרני, האם הצריכה ירדה? כן, אבל התמונה מורכבת יותר. במדינות רבות, ובמיוחד בארצות הברית, מרלו איבד חלק משמעותי ממעמדו מאז תחילת שנות ה-2000. הסיבות כוללות עודף נטיעות, איכות לא אחידה, שינוי בטעמי הצרכנים וההשפעה התרבותית של הסרט Sideways. אבל הירידה הזו עשתה לו רק טוב. ומדוע? כי יש כעת פחות כרמים בינוניים, פחות יינות תעשייתיים, הרבה יותר כרמים מובחרים, יותר השקעה ויותר ייננים שבוחרים במרלו מתוך אמונה ורצון לחדשנות ומורכבות ולא מתוך צורך מסחרי. גם בישראל מרלו עבר מסע דומה. פעם הוא נתפס כזן "בטוח" כמעט בכל יקב. כיום הוא מופיע פחות, עם ירידה של יותר מ-50% בנפחי הבציר בעשור האחרון, אבל כאשר הוא כבר כן מופיע, הוא מגיע לרוב מכרמים שנבחרו בקפידה ובכמויות קטנות יותר. יותר יקבים אצלנו מנסים לבטא באמצעותו גובה, קרירות ואדמה, ופחות בשלות ועץ. ונדמה לי שהמרלו הישראלי הטוב של היום מדויק, מאופק, ורענן יותר מזה שהכרנו לפני שני עשורים.

יש כמובן לא מעט דוגמאות למרלו טוב מודרני. זו שממש מתבקשת כאן היא של Château Lascombes. חלק מהאסטרטגיה החדשה שנבנתה עם הגעת בעלים חדשים ב-2022, היה להביא את Axel Heinz כדי לנהל את האחוזה. יינן אמן שברזומה שלו נמצאות Ornellaia ו־Masseto, שתי מעצמות Super Tuscan (ושגם להן יינות מרלו איקונים). והוא בא לעבוד. תחתיו, Lascombes עוברת בשנים האחרונות מהלך עמוק של חשיבה מחדש, אבל חשיבה מבוקרת: הוא מדגיש בחירות נקיות יותר בתסיסה, עץ פחות חדש, עידון רב עם מטרות אחרות בתהליך ה-Extraction שבו מוציאים מהגרגר פיגמנטים, טעמים וטאנינים ודגש חדש ומודרני על המרלו. היין החדש La Côte Lascombes, מהדורה של 100% מרלו, שמקורה בגפנים בנות כ־40 שנה שגדלות על קרקע לא שגרתית של גיר וחמר. היין הזה, יין מופת, הוא לא רק ניסוי טכני, הוא ממש הצהרה. הוא אינו מבקש להיות היין העשיר ביותר של Lascombes, אלא היין המדויק ביותר שלו, כזה שמעניק עדיפות לחלקת הכרם, למבנה הקרקע, לחשיפה, לאיזון הטבעי של הפרי ולמרקם שנבנה מתוך איפוק ולא מתוך כוח. במובן זה, הוא מייצג את השינוי הרחב שעובר כיום גם בבורדו: מעבר מתפיסה של יינות שנבנים ביקב לתפיסה של יינות שנולדים בכרם. אם בעבר היוקרה נבעה בעיקר מטכניקה, מעץ חדש ומעוצמה, הרי שכיום היא נובעת מהיכולת להתערב פחות, לדייק יותר ולאפשר למקום עצמו לדבר. אני כותב על זה לא מעט. לכן La Côte אינו רק יין חדש ברפרטואר של Château Lascombes, הוא מניפסט. Château Lascombes רוצה לדבר בשפה של מרלו מובהק, למרות שהיא בגדה השמאלית, ולא לוותר על הזהות הקלאסית, אלא להרחיב אותה. כדאי לכם מאד להביא אותו מלונדון בפעם הבאה שאתם שם.

ואצלנו? טוב, לא מעט יקבים, אם כי הרבה פחות מבעבר, עדיין עושים מרלו זני, וכל כך טוב שכך. כל כך אירוני שהיינו צריכים להגיע למצב בו רוב היקבים אצלנו הפסיקו לעשות ממנו יין זני, כדי להתחיל לראות כמה טוב ומעניין הוא יכול להיות. עבור מי שמוכן לטעום בלי דעות קדומות, מרלו ישראלי טוב בשנת 2026 הוא זן עם קול עצמאי, שמסוגל לבטא את הטרואר הישראלי בעדינות, באיפוק ובמורכבות. הוא היה כל כך מבוקש בעבר, כל כך נפוץ וכל כך קל למכירה, עד שבמשך שנים הפך לשם נרדף ליינות שניסו למצוא חן בעיני כולם. אלא דווקא כשהטרנד הזה חלף, התברר שהבעיה מעולם לא הייתה במרלו. היא הייתה באופן שבו בחרנו לעשות ממנו יין. משך שנים רבות ניסו אצלנו להפוך אותו ליין שקל לאהוב: יותר בשל, יותר עגול, יותר עשיר ויותר מיידי. ובמובן מסוים, חלק מהדברים שהופכים אותו לגדול באמת, היכולת שלו לבטא מקום, האלגנטיות הטבעית שלו, המרקם הקטיפתי והחיבור המיוחד שלו לאדמות גיר וחרסית, הלכו קצת לאיבוד.

ירדן מרלו הקלאסי (וגם זה מכרם אלוני הבשן) של יקב רמת הגולן, המרלו הנהדר שעושה שיקי ראוכברגר בטפרברג (למשל בציר 2020 שכעת זמין בסדרת Essence), ומרלו כרם אודם המצויין של רקנאטי (בסדרת הכרם היחידני שעוד עשה קובי ארביב) הם כולם דוגמאות מקומיות (מיקבים מסחריים גדולים, אגב) למרלו שנבצר מוקדם יותר, עם פחות עץ חדש ופחות משקל ועם עשייה ייננית מוקפדת ומעודנת. יינות עם עומק פרי נהדר ועם מרקם חלק ורענן שהופך את היין לנעים מאד לשתייה. אבל המרלו הזני שעושה מיקה רן-מנדל הוא כנראה הטוב ביותר שיש כעת בישראל. יין נקי, מדוייק ורענן, פרי שמגיע מהשומרון הגבוה, גוף בינוני, ריחות וטעמים של פטל ופירות יער, רמת אלכוהול מתונה שמרגישה אף פחות מזה, ושנעים לשתות מעט קריר. שתי חביות נעשו בבציר 2023 שעדיין זמין, ובציר 2024 יבוקבק בסביבות אפריל. יין נפלא שמציג מראה מדוייקת לעשייה הייננית שלה, עשייה המשלבת עולם ישן, עולם חדש ועולם ישראלי גם יחד. התוצאה היא שמרלו ישראלי טוב ומודרני של 2026 מזכיר הרבה יותר את הגישה המודרנית של הגדה הימנית בבורדו מאשר את היינות הישראליים שנעשו לפני שנים; ופעם נוספת, כל כך טוב שכך.

ואתם יודעים מה, זה לא שהמרלו חזר, וזה לא קאמבק. הוא מעולם לא הלך. פשוט בפעם הראשונה מזה שנים אנחנו פוגשים אותו בלי כל מה שהעמסנו עליו. כדאי לכם מאד.   ■

למחשבות נוספות של דויד אמזלג ולקבלת עדכון על פוסטים חדשים ראו www.winethoughts.blog