יינות שהם במקרה ווס אנדרסון

על הסגנון והשפה הייחודית של הבמאי ווס אנדרסון (Wes Anderson) ועל הגישה המקבילה בעולם היין. על ייננים שלא נכנסים בקלות לקטגוריות של “קלאסי”, “טבעי” או “מודרני”, אלא בונים יקום פרטי, עם חוקים פנימיים, אסתטיקה ברורה ולפעמים גם מעט ניכור כלפי העולם שבחוץ. פוסט על ייננים שלא מבקשים להיות אהובים על כולם, אבל מי שנכנס לעולם שלהם, נשאר שם. פרוייקט מיוחד.

ווס אנדרסון (Wes Anderson) הוא אחד הקולות המזוהים והייחודיים ביותר בקולנוע של הדור הנוכחי. יוצר אמריקאי שבנה לעצמו שפה קולנועית פרטית שקל לזהות גם ממרחק. סרטיו מאופיינים בקומפוזיציות סימטריות קפדניות, פלטות צבעים מדויקות, תנועות מצלמה מדודות ודמויות שנעות בין אקסצנטריות לעצב שקט. מאחורי האסתטיקה המוקפדת מסתתרת כמעט תמיד כמיהה עמוקה; ליחסים משפחתיים שלא הסתדרו, לילדות אבודה או לאהבה שלא מומשה. אנדרסון מרבה לעסוק בדמויות שמנסות לכפות סדר על עולם כאוטי, לעיתים דרך טקסים, חוקים או אובססיות קטנות. ההומור שלו יבש, לעיתים אבסורדי, אך תמיד טעון ברגש חבוי שמתגלה באיטיות. המוזיקה, לרוב משנות השישים והשבעים, אינה רק ליווי אלא חלק מהותי מהסיפור ומהזיכרון הקולקטיבי של הסרטים. יש הרואים בסרטיו תרגיל סגנוני מרוחק, אך עבור מי שעוקב אחריהם, וגם אני עמם, מדובר בקולנוע אינטימי, אישי ושברירי. אנדרסון אינו מנסה להיות אוניברסלי; הוא מדויק, מוזר, ולעיתים מגוחך במודע. ודווקא מתוך ההתעקשות הזו על סגנון, נוצר קולנוע שמצליח להיות גם מאוד פרטי וגם, באופן מפתיע, נוגע לרבים.

אם ישנה תובנה ברורה על סגנון שעולה מכל סרטיו של אנדרסון, זה שהפרטים הקטנים אינם קטנים. הם נקודת הפתיחה, לא הקישוט. הגישה הזו, של בחירה מודעת, של מבנה בתוך עולם צבעוני, עובדת גם בעולם היין, במיוחד כשמשווים בין עבודותיו של במאי אובססיבי לבין יינות שנבחרו מתוך טיפוגרפיה של סרטיו עצמם. הפוסט הפעם, שונה במקצת, הוא על ייננים עם מודעות עצמית או Wines that are Accidentally Wes Anderson. ייננים שמבינים שסגנון הוא לא טרנד אלא עמדה. ייננים אמנים שלא מבקשים להיות אהובים על כולם (והאמת שזה ממש לא אכפת להם; מכירים כאלה?), אבל מי שנכנס לעולם שלהם, נשאר שם. ממש כמו סרט של אנדרסון, גם הם גורמים לך לחשוב. אולי הסדר, האיפוק והדיוק הם לא אויבי הרגש, אלא הדרך העקיפה ביותר להגיע אליו. אגב, לרובם גם אין אתר אינטרנט או חשבון אינסטגרם. הם לא צריכים את זה. ואצלנו, נדמה לי שיש יש שניים כאלה לפחות. עוד מעט נגיע גם אליהם.

משהו אחרון לפני שמתחילים. הביטוי Accidentally Wes Anderson (= במקרה ווס אנדרסון) מתאר תופעה שבה מקום, אובייקט, סצנה או דימוי נראים כאילו יצאו מסרט של ווס אנדרסון בלי שתוכננו כך מלכתחילה. כלומר, סימטריה כמעט מושלמת, צבעוניות ברורה ומצומצמת, פשטות, סדר, שקט ודיוק, ותחושה שהמקום שייך לעולם קטן עם חוקים משלו הם אסתטיקה “ווס־אנדרסונית” שנוצרה במקרה; לא מתוך חיקוי מודע אלא מתוך צירוף נסיבות. המונח הפך לפופולרי ביותר בעולם בזכות חשבון האינסטגרם והספר Accidentally Wes Anderson, שמציג צילומים של תחנות רכבת, מלונות, מוזיאונים, חלונות ראווה ונופים אמיתיים, כאלה שנראים כאילו אנדרסון עיצב אותם כתפאורה. העניין הוא שלא מדובר רק ביופי. כמו בסרטיו של אנדרסון, גם כאן יש מתח בין הסדר החיצוני לבין משהו אנושי, שביר או מלנכולי שמתחת לפני השטח. לכן הביטוי משמש כיום לא רק לתיאור מקומות, אלא גם לסגנון עיצוב, צילום, כתיבה, ובוודאי יין, שבו הדיוק והאסתטיקה יוצרים עולם מובחן, אינטימי ומעט מוזר, שנראה מתוכנן לחלוטין, אף שנוצר “במקרה”. עכשיו אפשר להתחיל.

ממש מתבקש שנתחיל דווקא בז'ורה (Jura), איזור היין הקטן ביותר בצרפת, דרומית-מזרחית לדיז'ון (Dijon), בין בורגון לשוויץ. איזור שנראה לעיתים כמו סט קולנוע מתוכנן בקפידה. פייר אוברנואה (Pierre Overnoy) הוא דוגמה כמעט מושלמת ליינן “ווס אנדרסוני”. לא בגלל היין עצמו, אלא בגלל ההתעקשות. כמו בסרט Moonrise Kingdom, שבו הילדים בורחים לעולם קטן עם חוקים משלהם, כך גם אוברנואה בחר לפני עשרות שנים לצאת מהשיח המרכזי של היין הצרפתי. פייר אוברנואה הוא אגדה חיה ומייסד כמעט מיתי של תנועת היין הטבעי בז’ורה (Jura). הוא היה מהראשונים להפסיק לחלוטין שימוש בגופרית, מתוך אמונה עמוקה בכנות, סבלנות ואמון בענבים. יינותיו עדינים, לעיתים חמצמצים, לעיתים מחמצנים, אך תמיד מלאי אופי ואנרגיה. הייחוד שלו הוא לא בטכניקה אלא בפילוסופיה. היין כיצור חי שמתפתח ולא כמוצר. היינות שלו אינם “פרועים” במובן המקובל; הם מדויקים, חומציים, לפעמים שקטים מדי. זו לא אנרכיה, זו אוטונומיה. בדיוק אותה משמעת פנימית שמאפיינת את הקומפוזיציה של אנדרסון.

משם לפורטוגל, אל דירק ניפורט (Dirk Niepoort), אולי אחד הייננים הכי לא מתאימים לתיוג. הסרט The French Dispatch הוא מכתב אהבה לאובססיה. לעורכים, כותבים, מבקרים. אנשים שמקדישים חיים שלמים לפרטים שאחרים מדלגים עליהם. זה אולי הסרט הכי קרוב לעולם היין כמו שאנחנו אוהבים לדמיין אותו: עולם של הערות שוליים, של דיוק טרמינולוגי, של אנשים שמתלהבים מהבדל בין שני כרמים סמוכים. כאן אי אפשר פשוט שלא לחשוב על יינן כמו דירק ניפורט. ניפורט הוא אחד מהייננים הבולטים והמשפיעים בדורנו, שהגדיר מחדש את תעשיית היין בפורטוגל, ואחד האהובים עלי ביותר (כדאי לכם להכיר את הפוסט על שלושה יינות לבנים נפלאים שלו, את הפוסט על פרוייקט היינות הקלילים המהפכני שלו וגם את זה על שיתופי הפעולה שלו). דמות שמחברת בין מסורת עמוקה לניסוי מתמיד. הוא החל בעולם הפורט והדואורו, אך הרחיב את עשייתו ליינות יבשים שמדגישים קלילות, חומציות ודיוק טרוארי, לעיתים בניגוד מוחלט לציפיות מיין פורטוגלי “קלאסי”. ניפורט מאמין בהתערבות מינימלית, בבצירים מוקדמים ובשימוש זהיר בעץ, מתוך רצון לאפשר לאדמה לדבר. הייחוד שלו טמון ביכולת לשלב אינטלקטואליות עם חדוות שתייה אמיתית. הסקרנות האינסופית והתשוקה שלו לטרואר הם טריגר ליצירתם של מגוון מרשים של יינות איקוניים שבאמצעותם חולל מהפכה במורשת ייצור היין של משפחתו ושל ארצו כאחד. יינות שמאתגרים את גבולות עולם היין המוכר שלנו וכאלה שמציגים סגנונות עשייה חדשים.

דוגמה אחרת, אולי קצת מפתיעה, היא אליס ואוליבייה דה מור (Alice & Olivier De Moor), מהקולות האלטרנטיביים והמוערכים ביותר בשאבלי (Chablis), אזור המזוהה לרוב עם סגנון אחיד וממסדי. הם עובדים באופן אורגני, לעיתים כמעט מחתרתי, ומייצרים שרדונה עם עומק, חומציות חדה ותחושת אדמה ברורה, ללא ליטוש יתר. יינותיהם מינרליים, מדויקים ולעיתים נוקשים בצעירותם, אך מתפתחים בצורה מרשימה עם הזמן. הייחוד שלהם הוא בהתעקשות על אופי אישי בתוך אזור שמקדש אחידות. הם אינם “טבעיים” במובן הפרובוקטיבי של המילה, אבל גם לא קלאסיים. היינות שלהם מדויקים, נקיים, אך עם טוויסט קל, כאילו מישהו הזיז את המצלמה חצי סנטימטר שמאלה. זה מזכיר את הסרט Rushmore של אנדרסון; סיפור שנראה מוכר, אבל מסופר מזווית קצת עקומה. לא מהפכה, אלא חוסר נחת עדין עם המובן מאליו. יין שהוא אמנות של ממש.

בקליפורניה אפשר למצוא מקבילה כמעט מתבקשת אצל ראג’ פאר (Raj Parr), סומלייה אגדי שהפך ליינן בעל השפעה עמוקה, ושמייצר יינות שנראים כמעט אנכרוניסטיים ביחס לסביבה שלהם. אלכוהול נמוך, צבע בהיר, מבנה אירופי במקום עוצמה אמריקאית. ממש כמו בסרט The Grand Budapest Hotel של אנדרסון. לכאורה סרט מצועצע, כמעט פארודי. אבל מתחת לציפוי הוורוד יש געגוע לעולם שנכחד, לנימוסים, למסגרות ולדיוק. זה סרט על שימור תרבות במסווה של קומדיה. יש כאן ניסיון לבנות אי של תרבות בתוך עולם שמתקדם לכיוון אחר לגמרי. זו אינה נוסטלגיה ריקה, אלא בחירה ערכית. הסגנון של פאר נשען על חומציות גבוהה, אלכוהול נמוך ובצירים מוקדמים, בהשראה בורגונדית מובהקת. פאר שואף ליצור יינות מאופקים, אלגנטיים וארוכי חיים, שמתרחקים מהעוצמה הקליפורנית המסורתית. ייחודו הוא ביכולת ליישם חשיבה אירופית עמוקה על טרוארים אמריקאיים.

וממש אי אפשר שלא להזכיר את יצרני הר הגעש אתנה (Etna) בסיציליה, ובעיקר את פרנק קורנליסן (Frank Cornelissen). במבט ראשון הוא נראה אנטי־ווס אנדרסון: פראי, קיצוני, חסר פשרות. אבל דווקא כאן ההשוואה מעניינת. גם אנדרסון, מתחת למעטפת החיננית, הוא במאי טוטאלי. קורנליסן בונה עולם עם חוקים משלו, שפה משלו, ולפעמים גם קהל שמוכן ללכת לאיבוד בתוכו. כמו The Life Aquatic, זה עולם צבעוני, מעט מסוכן, עם משיכה מוזרה. פרנק קורנליסן הוא אחד הייננים הרדיקליים והמדוברים בעולם היין הטבעי. הוא דוגל באפס התערבות כמעט מוחלטת: ללא תוספת גופרית, ללא עץ חדש, וללא ניסיון “לייפות” את היין. היינות שלו פראיים, לעיתים קשים לפענוח, אך בעלי עומק ותחושת מקום יוצאת דופן. הייחוד שלו טמון בנכונות להקריב נוחות לטובת אמת טרוארית.

מימין לשמאל. [1] הפינו נואר Evening Land Seven Springs של Raj Parr, אורגון, ארה"ב [2] היין Arbois Pupillin שנעשה על ידי Pierre Overnoy מענבי Poulsard, בז'ורה (Jura), צרפת [3] היין Chablis Bel-Air et Clardy של Alice and Olivier De Moor משבלי (Chablis) [4] יין המופת Coche של Dirk Niepoort מהדואורו, פורטוגל [5] היין Magma של Frank Cornelissen שנעשה מענבי Nerello Mascalese, הר הגעש אתנה (Etna), סיציליה.

ואצלנו? אולי המקבילים הכי קרובים ל-Wines that are Accidentally Wes Anderson הם, כנראה, ייננים שבוחרים לגדל רק זן אחד או שניים, לעבוד רק עם כרם אחד או להוציא יין אחד או שניים אחת לשנה בלי להתנצל; וגם ייננים שעושים יין בתחושה שלעולם שבו הם יוצרים חוקים משלו, שונים לעיתים קרובות מאלו של העולם האמיתי. אלה לא “סטארטאפים של יין”, אלא עולמות קטנים. כאלה שעושים יין עם מודעות עצמית, עם הקשר עמוק לטרואר, ולפעמים עם נוכחות של רעיון הרבה לפני השיקולים המסחרים. במובן הזה, ווס אנדרסון הוא לא השראה אסתטית אלא תזכורת לכך שאי־שגרתיות אמיתית לא נוצרת מרעש, אלא מהתעקשות שקטה. יש אצלנו כאלה? נדמה לי שאורי חץ (ראש חץ ושאטו גולן) וזאב דוניה (סוסון ים) הם כאלה, וכל כך טוב לנו שהם אצלנו.

אורי חץ הוא מהייננים הבודדים בישראל שעבודתם נראית פחות כמו “עשיית יין” ויותר כמו ניסוח עמדה תרבותית. הוא פועל מתוך סקרנות אינטלקטואלית עמוקה וחוסר סבלנות מודע למוסכמות, ומשלב ידע אנציקלופדי, חוש הומור יבש ואומץ נדיר לערער על מה שנחשב “נכון” או “מקובל” בכוס הישראלית. היינות שלו אינם מבקשים להתחנף, או להיות בולטים; הם דורשים הקשבה, לעיתים אפילו חיכוך, ומציעים חוויה שמתגמלת למי שמוכן לצאת מאזור הנוחות. חץ נמשך לדיוק, לאנרגיה ולמתח, ולא לאפקט המיידי; הוא מעדיף יין שמספר סיפור ומתפתח על פני כזה שמרשים ברגע הראשון. יש בעשייה שלו שילוב כמעט פרדוקסלי בין רצינות עמוקה למשחק אינטיליגנטי וגם אולי בין מודעות היסטורית לבין רצון לפרק אותה. במקביל לעבודתו כשותף ויינן ראשי של שאטו גולן נטע אורי ב-2016 לרגלי תל פארס ברמת הגולן כעשרה דונמים של ראש חץ; מותג אישי של יין אדום (בלנד מבריק ודינמי בהרכבו של סירה, מורבדר, גרנאש וסנסו) ויין לבן (גרנאש בלאן). שני יינות בלבד. שני יינות נפלאים.

זאב דוניה הוא מהייננים הבודדים בישראל שפועלים לא רק מתוך טכניקה או מסורת, אלא מתוך עמדה פילוסופית מגובשת כלפי יין, חקלאות וזמן. בכל ימיו ביקב סוסון ים שבבר-גיורא, דוניה דוגל בפשטות רדיקלית: מינימום התערבות, הקשבה עמוקה לכרם, וחתירה ליין שמבטא מקום ולא שום דבר אחר. היינות שלו לעיתים צנועים במופע הראשון, אך נפתחים באיטיות ומגלים עומק, רוך ומורכבות שקטה, כזו שאינה צועקת את עצמה. הוא מתנגד במוצהר לאיפור יתר, לאופנות חולפות ולשיח נקודות וציונים, ומעדיף יין שחי, נושם ומזדקן בכבוד. יש בעשייה של דוניה משהו כמעט נזירי, שילוב של עקשנות, ענווה, חסינות משיווק ומביקורת ואמונה עמוקה בכך שיין טוב נולד מסבלנות ולא משליטה. במובן זה, זאב דוניה אינו רק יינן אלא ממש מורה דרך שמציע אלטרנטיבה של שקט, הקשבה ואמת בעולם יין, שלעיתים רועש ומוחצן.

בסופו של דבר, המקבילים הווס־אנדרסוניים בעולם היין אינם אלה שעושים תוויות מוזרות או סיפורים משעשעים. הם אלה שמוכנים לחיות בתוך עולם מצומצם, לפעמים מוזר, ולעיתים מסחרי פחות, אבל כזה שכל פרט בו מחושב. אלה שלא נכנסים בקלות לקטגוריות של “קלאסי”, “טבעי” או “מודרני”, אלא בונים יקום פרטי, עם חוקים פנימיים, אסתטיקה ברורה ולפעמים גם מעט ניכור כלפי העולם שבחוץ. בדיוק כמו בסרטיו של אנדרסון, הם לא מנסים להיות שונים; הם פשוט לא מוכנים להיות אחרים. כמו בסרט טוב, גם ביין כזה מרגישים מיד. מישהו כאן ידע בדיוק מה הוא עושה, וגם ידע למה. כדאי לכם מאד. כשתטעמו, תבינו.   ■

על התמונה שבראש העמוד: כרזת הסרט "The Grand Budapest Hotel" שעשה ווס אנדרסון (Wes Anderson) ב-2014. ממש לאחרונה עלתה במוזיאון העיצוב בלונדון התערוכה Wes Anderson: The Archives על השפה העיצובית והאמנותית שבסרטיו (עד 26.07.2026).

אלונה, תודה רבה. כל כך נהניתי עמך.

למחשבות נוספות של דויד אמזלג ולקבלת עדכון על פוסטים חדשים ראו www.winethoughts.blog