גוף הפך מקום: על סירה אחת יוצאת דופן מהחרמון

על יין הסירה של יקב תל שאינו דומה לשום סירה ישראלית אחרת ושמזכיר דווקא את זו שמגיעה מ-Côte-Rôtie. על סירה שגדלה אצלנו אבל החליטה להתנהג, זה כבר הבציר השני (2023), כמו סירה קלאסית מאקלים קר.

 (צילום יעל שלח)

יום אחד, לפני שנתיים בערך, קיבלתי מליטל עובדיה, הבעלים והיננית של יקב תל, הודעת ווטסאפ מפתיעה שבישרה על מלאי קטן של סירה (אולי שתי חביות) שכרגע זמין; הודעות שאני אוהב מאד. האמת שלא ידעתי אז בכלל שליקב תל יש חלקת סירה. זה היה בציר 2022, הבציר הראשון של יין הסירה של היקב. יין רענן עם צבע אדום עמוק. ארומות מלאות פירות אדומים וסגולים וקצת ליקריץ וטעמים של פירות אדומים. ואין כאן שום רמז לפלפל שחור או תבלינים אחרים. הטאנינים מעודנים ושטוחים, אלכוהול לא גבוה (13.7%), החיך אינטנסיבי מבלי להיות כבד, המרקם מעט קרמי ועשיר והסיומת ארוכה ונעימה. יין שלא מרגיש כמו סירה ישראלית והופתעתי ממנו מאד. יש לנו לא מעט יינות סירה מצויינים (כרם שבו של גבי סדן, גראז' דה פאפא של עידו לוינסון ועוד רבים אחרים) והוא אינו טוב יותר, או פחות, מהם; לעומת זאת, הוא שונה מהם עד מאד. הפוסט הפעם הוא על היין הזה, סירה שלא דומה לשום סירה ישראלית אחרת; סירה יוצאת דופן שגדלה בחלקה קטנה במורדות החרמון (כמעט שהתפתיתי לרשום AOC Hermon) וללא כוונה תחילה נולדה עם פרופיל דומה מאד לזה של אקלים קר.  יין שכעת יוצא, בכמות קטנה, עם הבציר השני שלו, בציר 2023.

סירה מושפעת מאד מהטרואר, ממועד הבציר, מהעשייה הייננית ויש הבדל גדול מאד בין כזו שמגיעה מאקלים קר וסירה מאקלים חם (כמו למשל אצלנו); בטעם נדמה שאלו כמעט שני זנים שונים. קוט-רוטי (Côte-Rôtie) הוא איזור היין הצפוני ביותר בעמק הרון; איזור קטן ליד העיירה Ampuis, כ-40 ק"מ מדרום לליון (Lyon). איזור יין שכראה מייצג את גבול האקלים הקריר הצפוני ביותר לגידול ענבי סירה. זו נשלטת על ידי רשת של כרמי גרניט עתיקים מדורגים במדרון תלול בלתי אפשרי הפונה דרומה אל השמש וששוטפת את הגפנים באור יותר מאשר בחום (למרות שהתרגום הישיר של Côte-Rôtie הוא 'מדרון צלוי'). קשה להאמין, אבל האיזור המיוחד הזה לא ממש היה מפורסם עד לתחילת שנות השמונים והיה ידוע בעיקר 'למקומיים' (ולחברים שלהם). ואז הגיע Marcel Guigal, יינן ויזם, והחל לשווק את יינות העל המופתיים שלו וכולם החלו לגלות יינות סירה שלא היו מוכרים עד אז; יינות עם רכות מלטפת, פרחוניים וסיומת פירותית ארוכה ועשירה ביותר. ככל שהיינות התפרסמו יותר, Côte-Rôtie הושווה באופן טבעי ל-Hermitage, אולי אזור היין (AOC) המפורסם ביותר בעולם עד אז לגידול סירה. מתחילת שנות השמונים הם שני איזורים אחים (המרוחקים זה מזה 60 ק"מ) בעמק הרון. זה הדרומי מהרמיטאז' מייצר יין חזק ועוצמתי, מתובלן מאד, לעיתים מחוספס בחיך וכזה שמאריך ימים. אחיו הצפוני, לעומת זאת, עושה יין עדין וחלק עם ארומטיות פרחונית, פירותית עשירה, אלכוהול מתון ומעט מאד תבלינים, אם בכלל. מכיון שב-Côte-Rôtie קר, ובגלל שלסירה קליפה עבה במיוחד, לא תמיד היא מצליחה להבשיל דיה על הגפנים ולייצר מספיק סוכר; וכבר דברנו על הוספת ויונייה (= ועל בלנדים של סירה-ויונייה), שמשלים טוב את הסוכר החסר ואפילו גם קצת מוריד את החומציות הגבוהה מעט של הסירה שנבצרת בשלב זה. לאורך צפון נהר הרון תמצאו בכפרים קרובים יחסית סירה מאקלים קר בסגנונות שונים מאד זה מזה. בהכללה גסה מאד, חוץ מקוט-רוטי (Côte-Rôtie) והרמיטאז' (Hermitage), קרוז הרמיטאז' (Crozes-Hermitage) מציע יינות מענגים, מוכנים לשתיה ומפולפלים. בקורנאס (Cornas) ניכר בדרך כלל מעבר לגוף כבד יותר עם פרופיל ארומטי כהה, וסן ז'וזף (Saint-Joseph) נמצא איפשהו באמצע בין קוט רוטי ובין קרוז הרמיטאז'. מעמק הרון יצאה הסירה והתפזרה בעולם. ב־1831 הגיעה לאוסטרליה (בעיקר ב-Barossa Valley, Hunter Valley ו-McLaren Vale), נקלטה כשיראז (Shiraz) והתפתחה בה, באקלים חם, עם השם הזה. הסירה מאוסטרליה היא סירה עוצמתית ופירותית יותר מזו שבצפון עמק הרון. כאן יש עולם רחב ואינטנסיבי של טעמי פירות שחורים ואדומים, פלפל שחור, קפה ולעיתים שוקולד, ואלו מגיעים עם עננה של ריחות תבלינים. איפשהו בשנות השבעים והשמונים הגיעה הסירה גם לדרום אפריקה, לארצות הברית ולארגנטינה, ושם נעשתה בדרך כלל בסגנון עולם חדש, נגיש ופירותי.

יקב תל הוא היחיד בישראל שאסטרטגית, מייצר רק יינות זניים מכרמים יחידניים וחלקות בודדות נבחרות (וכבר כתבתי על זה פוסט שלם). אחת החלקות היא חלקה קטנה ומאד לא שגרתית של סירה, כמעט שלושה דונמים, על שיפולי נחל חזורי במורדות הדרום-מערביים של החרמון (842 מ'). גפנים שניטעו על ידי הבעלים, משפחה מתל-אביב, לפני 25-20 שנים. מאז הקמתו של יקב תל, ב-2019, היקב חוקר, מטפל בכרם ומגדל את הפרי; טיפול כזה שמעניק סיפוק רב וכזה שמזכיר לך מדוע רצית להיות יינן. ומדוע חוקר? כי הטרואר של החלקה, הטרואר של החרמון ומורדותיו, הוא טרואר שונה מהותית מזה של צפון הגולן. השכבה הגיאולוגית בחרמון חשפה שכבות גיר מוקדמות, אולי מהותיקות במזרח התיכון, לעיתים עם אבני צור ולעיתים עם מאובנים שתמיד נעים לגלות. הקרקע כאן ללא בזלת ולא מזכירה את הקרקע השכנה מהגולן והיא בעיקר אדמת סחף עם שיפוע תלול. קרקע עם צורה של אמפיתיאטרון במדרון, ממש מעל שיפולי הנחל, ופחות חלקה של שורות ישרות של גפנים בשטח ישר. השמש נכנסת לעיקול הואדי אט אט ורוב הזמן החלקה בכלל מוצלת. גם הקור נכנס לכאן בשלבים ועם קצב משלו. טרקטור, לעומת זאת, לא יכול להכנס לכאן והעבודה כולה ידנית. איזה כרם אתם מכירים כיום בישראל שכל העבודה בו ידנית? האקלים כאן, ממש כמו בקדמת צבי, תל שיפון, תל מח'פי, עמק הבכא, אודם, שעל והכפרים הדרוזיים, הוא סוב-אלפיני, אקלים שגורם לעצים שלא לצמוח בגלל קור; אקלים שפעיל בגובה 1100-700 מ' מעל פני הים ויש בו שלג, לילות קרים וערפל שלא מאפשר לראות ממטר (אגב, להבדיל, האקלים בדרום הרמה הוא סוב-טרופי ומגדלים שם מנגו וליצ'י נהדרים). גם הכרם בעין קיניא, אולי רבע שעה נסיעה מכאן, כרם של קברנה סוביניון ומרלו, גם הוא חולק את אותו אקלים. ועם עבודה ידנית וטרואר כזה חייב לצאת לך יין שיש בו הרבה תבלין אהבה. ומה לעשות שלפעמים אהבה לא מספיקה. המלחמה בשנה שעברה היתה קרובה לכאן, האיזור הוא איזור בר ורוב הזמן לא הסתובבו כאן אנשים. ואז בבוקר אחד התברר שעדר חזירי בר שנכנס בלילה אכל את רוב הפרי; וכבר לא יהיה בציר 2024 לסירה של יקב תל.

יין שנעשה בכמות קטנה יחסית עם שילוב נהדר של טרואר, איזון נפלא ועבודת ייננות עדינה. ליטל בחרה כאן זמן השרייה ארוך יחסית (7-6 שבועות; זמן תסיסה ארוך פי שניים מהמקובל) על קליפות וגרעינים ועם טמפרטורת תסיסה נמוכה יחסית שמעניקה ליין ארומה פרחונית (= טמפרטורה גבוהה יותר תביא לארומה של צימוקים, למשל). היין שהה בחבית משומשת כשנה, שהוסיפה מבנה וטאנינים עדינים ביותר, ולבסוף היין עבר גם סינון. ארומות פרחוניות, שום רמז לפלפל שחור או תבלינים אחרים, הטאנינים מעודנים ושטוחים, אלכוהול לא גבוה, החיך אינטנסיבי מבלי להיות כבד, המרקם מעט קרמי ועשיר והסיומת ארוכה ונעימה; יין נהדר שמזכיר סירה מאקלים קר דווקא.

איפה להשיג? יקב תל. (בגלל הכמות הקטנה היין לא מופיע באתר היקב והכי טוב שתתקשרו לשם.)

רמת מחיר: 1 (עד 100 שקל), 2 (150-100 שקל), 3 (200-150 שקל), 4 (300-200 שקל), 5 (מעל 300 שקל).

הייתי שמח שיהיה יותר ממנו אך כמו דברים טובים רבים הוא מגיע בכמות קטנה למדי. אם זכיתם לבקבוק שכזה אתם רשאים לראות עצמכם יחידי סגולה של ממש; עד כדי כך.

אחת הטעויות הגדולות שלעיתים אנו עושים עם יין היא לחשוב שלתת לו לשכב ולהמתין איתו כמה שנים יהפוך אותו לטוב יותר. לא שזה לא נכון, אין ספק שישנם יינות שאנו שותים צעירים מדי, וקצת סבלנות היתה יכולה להיות מאד משתלמת כשמדובר ביינות גדולים; עדיין, אפשר להנות מרוב היינות הטובים גם כשהם צעירים יחסית. אין ספק שהחוויה היא אחרת לגמרי, לעיתים מפעימה, כשטועמים בקבוק ישן ונהדר שהתיישן היטב; זה חלק מההנאה שיש ביין. אבל נדמה לי שאולי אנו צריכים לחשוב מחדש על האופן שבו אנו מתייחסים ליין משובח. במקום להניח שכל היינות המשובחים יכולים להתיישן, אנו צריכים לחשוב שאלו שיש להם פוטנציאל להתיישן ארוך הם היוצאים מן הכלל, לא הנורמה. בעוד שרוב אלו שנשתה יהיו מבקבוקים עם חלונות זמן קצרים יחסית, יהיה מספר מסוים של יינות משובחים בעלי מבנה קלאסי שנצטרך לאחסן במרתף (או במקרר), ושיש להם פוטנציאל התיישנות ארוך. לא רק פוטנציאל לשרוד, אלא להתפתח באופן חיובי. לעיתים קרובות מדי רבים מאיתנו, גם אני עצמי, שומרים יינות זמן רב יותר ממה שאנו צריכים; אולי כי אנו מחכים 'לרגע הנכון', ליום נישואים, ל-milestone משמעותי בקריירה, לחתונה של הבת הראשונה, לחתונה של הבת השניה וכו', ואולי פשוט כי שכחנו ממנו עם הזמן. שום דבר לא יתן הנאה רבה יותר מלפתוח בקבוק נהדר עם האנשים שאתה אוהב (על אף העובדה שייתכן ואלה אינם מודעים לייחודו וערכו האמנותי של היין; אז מה? זה לא חשוב בכלל) ולהנות מהעובדה שהוא נשמר לאותו רגע, גם אם לא באמת שמרת אותו לרגע הזה. למדתי את זה מנסיון וזה בהחלט היה gamechanger עבורי. יין הסירה הזה הוא דוגמא מצויינת ליין נפלא שלמרות המבנה שלו, הטאנינים והאיזון הנהדר שלו שאולי מעודדים דווקא לחכות איתו, כדאי לשתות אותו כשהוא צעיר, בשנה-שנתיים הקרובות, ולא לחכות שיהיה טוב יותר בעתיד הרחוק יותר; בטוח שתהנו יותר.  ■

למחשבות נוספות של דויד אמזלג ראו www.winethoughts.blog.

מזל טוב שירה! (= הבת הראשונה)