חמש הערות על השפה שבה אנו משתמשים כשאנו מדברים על יין

על הדרך המוזרה והלא-טבעית, לכאורה, שאנו מתארים יין. במקום תיאור טכני בלבד, של היין ומרכיביו, אנו משתמשים גם בשפה שמתארת התנהגות אנושית ושמבטאת את ההתייחסות שלנו אל היין כיישות אנושית, ולא כמשקה. פוסט על שפה ועל תרבות.

1

כשפגשתי לאחרונה את ניר שחם, היינן הראשי והבעלים של יקב שורק, הוא סיפר לי על אמא שלו, חלי. בין היתר סיפר, שלפני כמה שנים היתה מעבירה הרצאת אורח בבית הספר לעשיית יין. "היין כהוויה אנושית", היא קראה לה. חלי היא אשה רגישה עם נסיון של חיים שלמים בטיפול מקצועי ובעזרה לאנשים. בהרצאתה, היא ניסתה לברר את אותו קשר אינטימי שבין היינן ליין; קשר עדין שמתבטא פעמים הרבה בהאנשה גמורה (Personification) של היין ותהליך עשייתו. ומדוע האנשה? כי השפה שבה אנו משתמשים לתיאור יין היא, מסיבה כלשהי, שפה שמבטאת את ההתייחסות שלנו אל היין כיישות אנושית, ולא כמשקה. בהחלט לא השפה שבה אנו משתמשים כדי לתאר משקאות אחרים. זוהי שפה שאנו משתמשים כשאנו מדברים על התנהגות אנושית ואינה אמורה להיות, לפחות לכאורה, השפה שבה אנו מתארים יין (ובכל זאת, כשמישהו מתאר בפניכם יין בעזרת ביטויים אלה, אני בטוח שאתם מבינים היטב מה זה אומר על היין, לא?). "היין חייב תמיכה", "היין נושם", "בועט", "היין ברגרסיה", "היין לא מפותח דיו וצריך זמן להתפתח ולגדול", "יין שפוי", "מוחצן", "יין מאופק, שאינו מתלהם", "קצת גס", "יין שאפשר לקרוא אותו", "יין מופנם", "יין לא מתחנף", "עם נוכחות"; ויש כמובן עוד הרבה דוגמאות עם תיאורים של אופי, התנהגות ואישיות. ומדוע בכל זאת אנו משתמשים בשפה כזו? איך קרה שאיננו מסתפקים בתיאור הטכני, המתודי במקצת אך המדוייק דיו, של "יין בצבע רובי עם גוף מלא, ארומות וטעמים של פירות סגולים, מרקם חלק וקטיפתי ומאוזן בצורה מושלמת. חומציות נהדרת, טאנינים נוכחים אך נעימים ורמת אלכוהול מתונה. יין עם סיומת ארוכה שמעניק חווית שתיה יוצאת דופן"? תיאור שמנתח יין לפי פרמטרים קבועים שניתנים למדידה ושמאפשר השוואה מסודרת בין יינות. את זה בדיוק מנסה חלי לברר וזה תמיד סיקרן והפליא אותי. השפה בה אנו מדברים על יין היא שפה אנושית, לעיתים כמעט אינטימית. זוהי תופעה תרבותית מרתקת שראויה לעיון לא רק בלשני, אלא גם פילוסופי, פסיכולוגי ואסתטי. הפוסט הפעם הוא נסיון בסיסי להבין מדוע אנו מדברים כך על יין.

2

וזה רק בעברית? האם האנשה, שפה, או עניין התרבות, נמצא בעוד שפות? ועוד איך. בצרפתית אומרים Le vin, c’est un être vivant, שפירושו, היין הוא יצור חי; וצרפת, אולי יותר מכל מדינה או תרבות אחרת, מעניקה ליין מעמד כמעט אנושי-מיסטי. יין יכול להיות "noble" (אצילי), "arrogant" (יהיר), "timide" (ביישן), "ouvert" (פתוח), "silencieux" (שקט), "bruyant" (רועש). לעיתים אומרים: le vin dort encore (היין עוד ישן ולא התעורר) וייננים מדברים על "אופי הבציר" (le caractère du millésime) כאילו הייתה לו אישיות של ממש. בצרפתית, יש תחושה שהיין הוא ישות עם נשמה, מצב רוח והיסטוריה. הוא לא רק משקה – הוא דמות.

גם באנגלית נפוצה האנשה, בוודאי בקרב סומליירים וייננים. אני זוכר שיחות במסעדות או בחנויות יין בלונדון עם משפטים כמו “The wine is shy at first, then opens up beautifully” ("היין ביישן בהתחלה ואט אט נפתח נהדר"), “This wine is assertive, not aggressive” ("היין אסרטיבי ואינו אגרסיבי"), “It has a seductive charm” ("יש לו קסם מפתה") או “It’s moody today – better decant it and give it some time” ("היום ליין מצב רוח - עדיף לתת לו קצת זמן בדקנטר, שיירגע"). האנשה באנגלית מבטאת תפיסה של היין כאישיות משתנה אך לעיתים זו עטופה בקלילות או באירוניה. כבר כתבתי פוסט שלם על ז'אנר ספרי יין שהם פרוזה, שאינם מסוג המדריכים. אחד מהידועים ביותר בז'אנר הזה, ואולי הראשון מהם שפורסם, הוא Notes on A Cellar-Book שכתב ב-1920 George Saintsbury. סיינטסבורי היה פרופסור לאנגלית ולספרות צרפתית באוניברסיטת אדינבורו ומחברן של היסטוריות מכובדות של שתיהן. הספר שכתב לפני כמאה שנה לערך מתאר מחשבות מהנות לקריאה על יין, ורצוף ברובו שפה אנושית שמזהה את היין כפרסונה תרבותית. הספר, אגב, נמכר יפה עד היום (ולי יש עותק חתום, אחד מ-500, מהמהדורה הראשונה שקניתי פעם ודי במקרה).

3

ומתי, או באילו תרבויות, לא מדברים על יין בשפה של התנהגות אנושית והאנשה? יש בהחלט תרבויות שבהן הדיבור על יין הוא טכני, פונקציונלי, או אפילו חסר ממד רגשי. לא מפני שהשפה דלילה ואינה מאפשרת האנשה, אלא כי התרבות שם לא מעניקה ליין את אותו מעמד רגשי-פואטי שהוא מקבל בתרבויות אחרות. יין לא היה חלק מהמסורת ההיסטורית בסין (ועד לאחרונה, מדינות מזרח אסיה באופן כללי), לעומת תה, סאקה או בירת אורז. בשנים האחרונות, יין נתפס כמוצר מערבי, יוקרתי, כמעט פונקציונלי והשיח סביבו, בסינית מסורתית, נוטה להתמקד ב"חוזק", "צבע" או "איכות" (= שפה טכנית); ישנן קטגוריות של "יין טוב", שמתורגם למעמד גבוה של שותיו, ורק בעשור האחרון, עם חדירת תרבות היין האירופית, מתחילים להופיע תיאורים כמו “יין עם אופי נשי” או “יין הרמוני כמו שירה עתיקה”, אבל זה שיח מיובא ולא מקורי. ביפן המסורת האלכוהולית המרכזית היא סביב סאקה, לא יין. שיח היין לרוב מדויק, מתמקד בזנים, בטמפרטורה ובשילוב עם אוכל. האנשה, אם בכלל, נובעת לרוב מתרגום של סומליירים מערביים או שיח קולינרי בינלאומי. וגם במדינות מוסלמיות, או דתיות, בהן אלכוהול אינו מקובל ושתיית יין אסורה או נדירה (ערב הסעודית, איראן, פקיסטן), ברור שאין שיח יומיומי על יין. בכל מקרה, היין בתרבויות אלו אינו חלק אורגני מההיסטוריה הקולינרית או הדתית, המשקה נתפס כמהות חומרית בלבד ובוודאי שאינו סמל או דמות; והשפה עצמה, כתרבות, פחות נוטה למטאפורות רגשיות או גוף-נפש (כמו בעברית, צרפתית או איטלקית).

4

והאם קיימת גם האנשה במשקאות אחרים, שאינם יין? נדמה לי שלפעמים כן, אבל בצורה הרבה פחות עשירה, עמוקה ומורכבת מזו של יין. בעוד שביין ההאנשה היא מרכזית, שיטתית ותרבותית, במשקאות אחרים היא לרוב שולית, קישוטית, ולעיתים אף מגויסת לצרכי שיווק בלבד. כשמתארים וויסקי, שגם עובר יישון, תסיסה והשפעות חבית, לעיתים מדברים עליו כעל “smooth but powerful”, או “bold, masculine” לעומת “delicate and elegant”. יש דיבור על "אופי" ו"אישיות", אבל פחות ביטויי חיים: הוא לא "נושם", לא "נרגע" ואינו "מתפתח". יש כאן האנשה, אבל היא יותר סטטית - כמו תיאור דיוקן וללא התפתחות לאורך זמן. גם בקוניאק, רום או ברנדי, יש לעיתים תיאורים עם ניואנסים אישיותיים, אבל גם פה, ברוב המקרים האנשה מלווה את המותג (שהוא פרימיום) ולא את המשקה עצמו. "קוניאק אצילי", "רום פראי" ו"ברנדי אינטימי" הם תיאורים של תדמיות ולא של תהליך דינמי כמו ביין. ובירה? בירה לרוב זוכה לתיאורים של מצב רוח ("מרעננת", "קלילה", "מחוספסת") אך מעט מאוד האנשה של ממש. בירה היא מוצר לשתייה מיידית, אינה משתנה בזמן, עקבית להפליא (= הטעם של קרלסברג יהיה זהה בכל שנה ובכל מקום בעולם) ואינה נושאת סיפור ביוגרפי מורכב.

5

ומדוע בעצם? מדוע אנו מדברים כך ומעניקים ליין אנושיות שאין למשקאות אחרים? כי יין, מטבעו, משתנה ומתפתח לאורך זמן והוא משתנה מהותית בין שנה לשנה (טרואר, מזג אוויר), מתבגר, משתבח או מתדרדר בבקבוק (רגישות לזמן, לאור, לחום), והוא בהחלט "נושם", "נפתח" או "סגור עדיין". זהו אופי התנהגותי כמעט אנושי ולכן יש מקום לתאר אותו כמו אדם; כמו מישהו ולא כמשהו. כי יין הוא תוצאה של בחירה אנושית רגישה ולא תעשייתית. יין מבטא גישה, פילוסופיה, טעויות, רגש ואמירה. המשקה עצמו אינו רק תוצאה של תהליך, אלא של מסע שלם; ולכן היינן דומה לאמן יותר מאשר ליצרן. כי המפגש איתו הוא חוויתי ולא רק חושי. כשטועמים יין טוב, אנחנו מרגישים; זה לא רק טעם. יש כאן זיכרון, אסוציאציה, תחושת עומק או קלות, שמתחברים למאפיינים של חוויה אנושית. לכן קל יותר לדבר עליו כעל "אדם שיש לו אופי". יין בבקבוק בן שנה שונה מאוד ממה שיהיה בעוד עשור. הוא מתפתח, לעיתים פורח, לעיתים מתכנס ולעיתים מאבד את עצמו – ממש כמו אדם. אין את זה במשקאות אחרים. ובסוף, כי עשיית יין היא, כמעט תמיד, תהליך רגשי. ייננים מתארים לעיתים את היין כילד, כשלב בחיים, כפרויקט אישי עם לב ונשמה. הם מעניקים לו שם, זהות ואופי; לעיתים גם תווית שמבטאת זאת. היינן עצמו הוא יוצר, לא יצרן. במובנים רבים, השפה שבה מתארים יין היא גם שפה של געגוע לעולם לא רציונלי – לעולם שבו לדברים יש נפש, שבו ניתן "לקרוא" את היין כאילו היה אדם, עם מה שהוא מבקש לומר. היין אולי לא מדבר, אבל משהו בו גורם לנו לדבר אליו, ולפעמים, כאילו דרכו, על עצמנו. האנשה של היין היא לא טעות לשונית אלא ביטוי עמוק של חיבור רגשי, תרבותי וחווייתי.   ■

על התמונה שבראש העמוד: דשא מכוסח-ירושלים החדשה (Cut Grass-The New Jerusalem). עבודה מ-2006 של האמן הבריטי דמיאן הירסט (Damien Hirst). פרפרים וצבע לבית בגימור מבריק על בד. דימוי הפרפר באמנות, כסמל אוניברסלי ליופי ושבריריות, למוות ובה בעת לחיי נצח, מזוהה עם נשמת האדם, עם תחיית המתים ועם לידה מחדש. אוסף מוזיאון ישראל לאמנות עכשווית.

למחשבות נוספות של דויד אמזלג ראו www.winethoughts.blog