בטוח אחד מספרי היין הטובים ביותר; אולי אפילו הטוב מסוגו

על ספרי יין טובים שהם פרוזה ועל הספר Adventures on the Wine Route מאת Kermit Lynch. אם הייתם צריכים לבחור ספר יין אחד שממנו תהנו הכי הרבה, זה הספר הזה.

נזכרתי שלא דיברנו על הספר הזה. טוב, לא דיברנו עוד על הרבה ספרים אבל על זה חייבים לדבר. ומדוע? כי זה לא ספר יין 'רגיל', זה אינו ספר יין מז'אנר המדריכים, זהו ספר פרוזה יוצא דופן, כתוב היטב, שמעצים את אותה תחושת עונג שכל חובב יין שקורא או מעלעל בספר יין טוב מכיר.

יש לנו בבית לא מעט ספרי יין ולא מכולם אני נהנה באותה מידה. ללא ספק, הספר שאני משתמש בו הכי הרבה, לעיתים כמה פעמים בשבוע, הוא The World Atlas of Wine של Jancis Robinson ו-Hugh Johnson, אולי ספר היין מז'אנר המדריכים (= ז׳אנר ספרי היין הנפוץ ביותר) החשוב והטוב ביותר שקיים כיום ובאמת שלא הייתי יכול להסתדר טוב בלעדיו. הוא מצויין ממש.

ספר אחר שאני לומד ונפעם ממנו הרבה, יוצא דופן גם הוא, ז'אנר ספרותי לכשעצמו, הוא הספר One Thousand Vines: A New Way to Understand Wine של Pascaline Lepltier שיצא לאור בשנה שעברה (2024) ושכתבתי עליו פוסט שלם. נדמה לי שזה הספר היחיד שלא רק מעניק ידע מקיף על כל תחום חשוב, כמעט, ביין, אלא גם מציג, בפעם הראשונה, הבנה בין-תחומית ומרחיב משמעותית את מה שידענו על יין. אבל ספרי היין שאני נהנה מהם הכי הרבה, בכל פעם מחדש, הם ספרי הפרוזה, ז'אנר לא נפוץ ושלא תורגם מעולם לעברית (אני טועה?); ספרות פרוזאית לכל דבר וענין. הפוסט הפעם על הזאנר הכי פחות נפוץ בספרי יין ועל ספר אחד טוב במיוחד שנכתב לפני כשלושים שנה ורובו המוחלט עדיין רלוונטי.

ספרי יין שהם פרוזה אינם נפוצים וגם שהם כבר יוצאים לאור, מטבע הדברים, לא כולם טובים, באופן כללי; אתה גם צריך להבין ביין וגם לדעת לכתוב טוב, לא? אחד מספרי הפרוזה הטובים והמהנים שיצאו לאור בשנים האחרונות הוא Cork Dork של Bianca Bosker. ביאנקה היא עורכת הטכנולוגיה לשעבר של ה-Huffington Post, פלטפורמה עיתונאית אמריקאית שבין היתר, נותנת במה לאלפי בלוגרים. ביאנקה חשפה סטארטאפים חדשים, ניתחה אסטרטגיות טכנולוגיות חדשניות ועדכנה על מהלכים ומוצרים בחברות טכנולוגיות גדולות; שום דבר שקשור ליין. עד שפתאום, ממש במקרה, גילתה יקום מקביל שבו הטעם שולט ועולם של סומליירים מובחרים ואובססיביים מקדישים שם את חייהם למסע מרגש אחר יין. נדהמת מהלהט, מהתרבות שלא הכירה ומכוחות החושים העל-אנושיים לכאורה, היא מחליטה לקחת פסק זמן מחייה הטכנולוגיים, לעזוב את עבודתה וללמוד לתואר הנכסף של Master Sommelier. בסקרנות חסרת גבול, עבודה קשה, הומור משובח ולא מעט ציניות, בוסקר מתארת את מסעה ואת חוויותיה בקבוצות טעימות מחתרתיות, מסעדות מכוככבות בניו יורק, את האינטרקציה עם מפיצים, יקבים ולקוחות אוהבי יין וכמובן את הלימוד המפרך והמתסכל למבחנים (ממש כמו בסדרת הסרטים Somm). בסצינה בודדת (עמ' 284-283), מקסימה ובלתי-נשכחת מהתקופה שעשתה סטאז' במסעדה במנהטן לקראת סוף לימודיה, היא מתבקשת להציע תחליף ליין 'עשיר ומלא' (= Opulent) לאחר שבקבוק של קברנה סוביניון משובח מנאפה נדחה על ידי הלקוח כי היה יקר לטעמו ($300). היא מציעה לו לטעום שלוש אופציות: סירה מארגנטינה ("לא עוצמתי מספיק."), Fronsac, יין מרלו מלא ועשיר מבורדו ("אני שונא את זה, זה איום ונורא. ממש לא את זה.") ושורש של צרעה מישראל. נו, ברור שהוא טעם ובחר את צרעה ("That's oh-kayyyy") וברור גם שלא ציפה למשהו כזה מישראל. ספר נהדר ואינטיליגנטי שאולי יגרום לכם לחשוב על האופן שבו אתם מתייחסים ליין. ספר שכל כך כיף לקרוא אותו.

ספר פרוזה טוב אחר, יותר ממואר אישי, הוא The Goode Guide to Wine של Jamie Goode. הספר הזה, מעין מניפסט, מזקק דעות, לקחים ומסקנות שהפכו את ג'יימי גוד לאחד הקולות המשפיעים והנשמעים ביותר בעולם היין כיום ובלוג היין שלו (שהפך לאחרונה למגזין) הוא בין הנקראים ביותר. בסדרה של פרקים קצרצרים, קפדניים ולעיתים בוטים, הוא מדבר על מה שמרגש ומעניין ביין, ועם פילוסופיה מובחנת וברורה, הוא בהחלט מודע לזה שהקוראים לא תמיד יסכימו עמו. ספר שאני אוהב וחוזר אליו לעיתים, ושנועד לעורר ולעודד באותה מידה ולהתבונן במבט ביקורתי ורענן על עולם היין.

באמצע שנות השבעים קרמיט לינץ' (Kermit Lynch) הוא יזם ובעליה של חנות יין מצליחה בברקלי (Berkeley), קליפורניה. מסעדות מתחילות אז לעבוד יותר ויותר עם מרכיבים מחקלאים מקומיים, farm-to-table, ובאימוץ תודעת שירות שלא היתה כמותה עד אז (= fine dining). חנויות יין מכרו תוצרת מקומית שקנו ממפיצים ומיבואנים וההיצע, ואולי גם ההבנה, של יין מצרפת, איטליה וספרד היתה מוגבלת למדי. קרמיט חשב לקחת את זה צעד נוסף קדימה ולמכור ללקוחותיו, בפעם הראשונה באמריקה, רק את היינות שהוא עצמו בחר ואהב. מטרתו היתה למצוא את היצרנים הטובים ביותר, לייבא את יינותיהם לארה"ב ולמכור את היין הטוב ביותר שלהם בחנות שלו. הספר, שכתוב בגוף ראשון, ספק אוטוביוגרפיה ספק ממואר אישי, מתאר את מסעותיו של קרמיט בצרפת בשנות השבעים והשמונים, את שיחותיו ויחסיו עם הייננים והיקבים המשפחתיים, הקואופרטיבים ואנשי התעשיה ואת התרשמותו מהיינות שהוא טועם. אם תרצו, עולם עשיר מאד של יין שדי מהר אתם הופכים לחלק ממנו, מרגישים וחווים גם את הרגעים הקטנים שלו, משתתפים בפגישותיו ובנסיעותיו, שותפים לאכזבותיו וממש טועמים עמו את היינות שהוא פוגש.

קרמיט לינץ' מגלה שלעתים קרובות אנשים חושבים שיש לו חיים זוהרים מאוד. נדמה להם, כך אומרים לו, שהוא תמיד מטייל, טועם יין מצויין וסועד במסעדות האירופיות הטובות ביותר, מה יכול להיות רע? נכון, למרות שיש הרבה מאוד נסיעות וטעימות יין מעורבים, עבודתו של קונה יין, אומר לינץ', היא די מפרכת. כקונה יין צעיר, הוא לקח את הנסיעה המתמדת בקלילות. באותם ימים הוא נאלץ לטוס מסן פרנסיסקו לניו יורק, ואז לקחת מטוס נוסף לפריז; ובהתאם לתכנית המסע שלו, נסע משם לעמק הלואר, עמק הרון, פרובאנס, או בורגונדי. המטרה של כל נסיעה כזו הייתה למצוא את היצרנים הטובים ביותר, לבנות יחסים עסקיים ולייבא את היין הטוב ביותר שלהם לחנות שלו. למעט מאוד סופרים יש את המיומנות לשחזר בצורה חיה את אישיותם של מגדלים וייננים קטנים, ואת הכפרים שבהם הם חיים, כמו שעושה קרמיט לינץ'. דרך עיניו אנו מבקרים אצל משפחה בכפר צרפתי זעיר, לבצוע איתם לחם חם ליד שולחן הצהריים ואז, אחר כך, לרדת למרתף שלהם ולטעום יין שעדיין מתבגר בחביות.

זאת פרוזה הכתובה היטב ומתאימה באופן מושלם למי שאוהב כתיבה טובה ויין משובח. מכירים את הספר "מסע הפלאים של נילס הולגרסן" שכתבה הסופרת השוודית, זוכת פרס נובל, סלמה לגרלף (Selma Lagerlöf) ב-1907-1906? הספר הוזמן מלגרלף על ידי משרד החינוך השוודי כספר גאוגרפיה והכרת המולדת השוודית ולצורך כתיבתו סיירה לגרלף בשוודיה במשך שלוש שנים. ההשראה לכתיבתו של הספר במתכונת של אגדת ילדים הגיעה ללגרלף על בסיס האנתולוגיה "ספר הג'ונגל" של רודיארד קיפלינג, שיצא לאור שנים ספורות קודם לכן. מקסים, לא? זה בדיוק כך גם כאן. פרוזה על יין שכתובה כרשמי מסע מרתקים ומתארת את חייו האישיים של קרמיט, השקפותיו על העולם והיין, ומספקת תובנות מצוינת על תיאורי הנוף הצרפתיים, היין והאוכל הביתי הצרפתי, או על האנשים עצמם, הייננים ואנשי התעשיה שעמם נפגש ובנה מערכות יחסים, וכל זאת מבלי להעמיס מונחי יין טכניים מיותרים.

יותר משלושים שנה חלפו מאז שמר לינץ' כתב את הספר הזה לראשונה. עם זאת, בעוד שהמודלים העסקיים השתנו, היצרנים והמרתפים שלהם לא השתנו. לאוהבי יין, נדמה לי, זהו ספר קלאסי נצחי שמציב מראה מענגת לכל הגורמים השונים הנכנסים לתהליך ייצור היין, השיווק והמכירות, יחד עם מבט צבעוני על חיי העיר הקטנה באירופה. ‏קולו של לינץ' אישי, לא מתנשא, מחוספס בכל הדרכים הנכונות, והספר הזה נקרא כמו תיאור כנה ואמיתי של קריירה חלוצית ביין. הספר בנוי לפי אזורים, עם אנקדוטות אישיות של ביקורים אצל ייננים וטיפים בסגנון יומני מסע מעורבבים בידע חינוכי על ייצור היין והיינות עצמם. העצות לטיולים הן החלק היחיד בספר שבאמת מרגיש מיושן - כל השאר מרגיש רלוונטי לחלוטין עבור אוהב יין מודרני, במיוחד כשלוקחים בחשבון כמה מקוריות היו הרבה מהתובנות של לינץ' בתקופתו. חלק גדול ממה שהוא דיבר עליו, בסוף שנות ה-80, במונחים של מגמות ביין והדרך בה הוא התקדם, עדיין פועל היום לטוב ולרע. שימוש יתר בעץ אלון חדש, דגש על יינות כבדים וריבתיים, עתירי אלכוהול וטאנינים ופרקטיקות נוחות הפוגעות באיכות, הן רק כמה דוגמאות. במהלך שנותיו כיבואן יין פעיל בצרפת, הוא נראה כמורד במונחים של מה שהיה פופולרי, אבל הוא לא נכנע והמשיך במשימתו למצוא ולייבא את היינות שנעשו כפי שהאמין שצריך לעשותם.

יין, מעבר לכל הדברים, הוא הנאה; ונדמה לי כשמתייחסים אליו ברצינות רבה מדי הופכים אותו למשעמם. אם מגיעים עם ראש פתוח מספיק לטעמים וסגנונות חדשים, יש עולם שלם של קסם שמחכה להתגלות והספר הזה בהחלט מצליח לגלות ולחשוף קצת מהקסם הזה. אם הייתם צריכים לבחור ספר יין אחד שיגרום לכם לעונג מרובה, זה הספר הזה. כדאי לכם מאד מאד.  ■

איפה להשיג? אמזון ובחנות היין של Kermit Lynch.

למחשבות נוספות של דויד אמזלג ראו www.winethoughts.blog.