קסטל גרנד וין: הבצירים הגדולים בבקבוקים גדולים

על שניים מהבצירים הטובים ביותר של היין הנפלא הזה וגם, על כמה טוב לשתות יין מבקבוקים גדולים.

צילום: אילן נחום

עד סיום הלימודים בתיכון לא אכלתי במסעדה אפילו לא פעם אחת. אולי זאת היתה תקופה אחרת, אוכל היה צורך הכרחי ותו לא והאוכל של אמא שלי, ליליאן, היה מצויין. פעם אחת, בין סיום הלימודים לגיוס לצבא גיליתי, תוך כדי שיטוט לעת ערב במרכזה של ירושלים, מסעדה שנראתה צנועה ואולי קצת כפרית. היא היתה בצידו של חניון חצץ גדול ונראתה ממש לא שייכת לשם; על השלט היה כתוב מאמא מיה. בלי לחשוב הרבה עליתי במדרגות ונכנסתי; פעם ראשונה במסעדה. הזמנתי לבסוף פטוצ׳יני אלפרדו וקיבלתי גם את יין הבית בקראף. החוויה היתה מעצבת וביקרתי במסעדה פעמים רבות עד שהתגייסתי. במסעדה הכרתי את מוניק ואלי בן-זקן, שהיו הבעלים, השף ומכניסי האורחים. תקופה קצרה לאחר מכן המסעדה נסגרה ואלי הקים את יקב קסטל (1992).

שתיתי לראשונה גרנד וין מבציר 2004 עם שרית, בחורף קר ברמת רזיאל. מאז, אני שותה אותו ברציפות והיין, גם אם ללא כוונה תחילה, מלווה אותי במהלך השנים ומהווה תחנה במסע היין האישי שלי. אני שותה אותו לבד ועם חברים, אני בוחר אותו לא מעט כשאנו מארחים, ולעיתים מזמין אותו בלונדון, נלהב לראות אותו בתפריט היין בארוחות עסקיות, עם אוהבי יין ותרבויות מגוונות סביב השולחן. התגובות, אגב, תמיד מופתעות.

מה כבר אפשר לכתוב על גרנד וין, יין הדגל של יקב קסטל, שעוד לא כתבו? בחרתי הפעם לכתוב על שני יינות מהבצירים הטובים ביותר שידע גרנד וין, 2016 ו-2020 והפעם בבקבוקים גדולים. הראשון, דאבל-מגנום (3 ליטרים או תכולה של ארבעה בקבוקים רגילים; למזוג בעדינות לדקנטר, לתת לו לשכב ולנשום כשעה-שעתיים בטמפרטורה ממוזגת, ואז למזוג ממנו לכוסות) שפתחתי בערב ראש השנה האחרון כשארחנו בביתנו. השני, מגנום (1.5 ליטרים), ששתיתי עם רן ואמיר באחד מימי שישי האחרונים בצהריים, לצד חריימה של פלפלים וחלה טרייה. אגב, בצירים יוצאים מן הכלל אחרים היו גם 1997, 2000 ו-2008.

היין הזה נעשה עם צניעות, לימוד מתמשך וניסוי וטעיה. החזון עצמו פשוט ודומה מאד בקפדנותו ליינות העל של הגדה השמאלית בבורדו עם הבדל בולט אחד: הטרואר. מדרונות צפוניים וצפון-מערביים של הרי ירושלים, אדמת טרה רוסה, חמר וגיר, חלחול אידיאלי של מים, בריזה ים תיכונית ממוזגת וחשיפה מתונה לשמש; ממש דומה לבורדו. היין יושן בחביות עץ אלון צרפתיות חדשות, במשך 16 חודשים, וארבעה חודשים נוספים במיכלי בטון גדולים לפני הבקבוק. זני הענבים השונים מתיישנים בחביות נפרדות עד לאביב ורק אז מתקבלת ההחלטה על הרכב הבלנד הסופי. החביות נחות במרתף תת-קרקעי מהיפים ביותר בישראל, ביד-השמונה.

קסטל, גרנד וין 2016, דאבל-מגנום

בלנד של קברנה סוביניון, מרלו, פטי ורדו וקברנה פרנק. צבע כהה עם גוון ארגמן על הקצה. באף, שזיפים מיובשים ודובדבנים שחורים. בפה, פירות יער שחורים, פלפל שחור, מעט ירקרקות (אולי מהקברנה פרנק), ואדמה וקצת שוקולד, כטעמים שעלו מהתיישנות היין בבקבוק. יין עם גוף מלא ואלכוהול גבוה (15%) שמאוזן בצורה יוצאת דופן. הטאנינים נוכחים אך לא מפריעים והיין קטיפתי, עמוק, מורכב ומהנה ביותר. יין גדול שהתפתח עוד ועוד בכוס. בעיני, הבציר הטוב ביותר ששתיתי מיין זה ואחד היינות הישראלים הטובים ביותר ששתיתי מעודי.

(15.09.2023)

קסטל, גרנד וין 2020, מגנום

בלנד של קברנה סוביניון, מרלו ופטי ורדו. צבע עמוק ומרקם חלק. באף, דובדבנים שחורים ופירות יער. בפה, פירות יער שחורים, קצת קפה ופלפל שחור. חומציות פרי טובה וטאנינים רכים. יין רענן, עמוק ומאוזן להפליא, עוצמתי ומהנה ביותר לשתיה. יין נפלא.

היין נפתח צעיר יחסית, חודרר כשעתיים, ובוודאי היה יכול להתיישן ולהשתבח עוד כעשר שנים לפחות.

(12.04.2024)

איפה להשיג? יקב קסטל ובלא מעט חנויות יין.

רמת מחיר: 1 (עד 100 שקל), 2 (150-100 שקל), 3 (200-150 שקל), 4 (300-200 שקל), 5 (מעל 300 שקל).

המחיר כאן הוא לבקבוק רגיל (750 מ"ל) מהבציר האחרון. מחירי בקבוקי מגנום ודאבל-מגנום כדאי לבדוק ביקב.

יינות נהדרים מספקים עומק ועוצמה תוך שמירה על תחושת אלגנטיות ועדינות וזאת מבלי להיות כבדים או מסורבלים. יש בגרנד וין, בדרך כלל, מורכבות, עומק ומבנה גוף מלא המגיע מהרמוניה נכונה ושקולה בין זני הענבים. היין יציב, ומתיישן נהדר. רציתי לכתוב שגרנד וין הוא היין הישראלי הדומה ביותר ליינות הקלאסיים של (הגדה השמאלית של) בורדו אבל זה לא נכון. כלומר, זה אולי כן נכון, אבל לא נכון להשוותו לקלאסיקה של בורדו. כששותים קלאסיקה של הגדה השמאלית בבורדו טועמים את בורדו, אי אפשר לפספס את זה. כשטועמים גרנד וין, טועמים יין מופת עם טרואר אחר מבורדו, ישראלי; גם את זה אי אפשר לפספס.

בציר 2020 היה הראשון שהוביל איתן בן-זקן כיינן ראשי. תחלופת יינן ראשי ביקב, כמו קסטל, היא ארוע מכונן ששקול להחלפת מנכ"ל בחברה מסחרית גדולה (= קבלת החלטות בדרך אחרת, תהליכים שונים, ואסטרטגיה לא בהכרח זהה לזו של המנכ״ל הקודם). בנוסף, במקרה הזה "המנכ"ל המתחלף", אלי בן-זקן, הוא המייסד (= צריך להכנס לנעליים ענקיות) וזו גם הפעם הראשונה שהיקב מחליף יינן ראשי (= זה לא תהליך שהיקב מנוסה בו).

היכולת של יקב קסטל להמשיך לייצר יין מצויין, להיות עקבי שנים רבות באיכות ובתהליכים, ותוך תחלופה של ייננים ראשיים (ומנכ"לים) מרשימה מאד בכל קנה מידה, לא רק ישראלי.

כדאי לשתות יין מבקבוקים גדולים

אנו רגילים לצפות מבקבוקי יין שיהיו "רגילים", בנפח של 750 מ"ל. רבים מהיינות הטובים ביותר מגיעים גם בגדלי מגנום, בקבוק בגודל כפול המכיל 1.5 ליטרים. המגנומים הם רעיון טוב ונבון וכדאי לכם לשקול להיות חברים טובים שלהם. יש יותר יין במגנום ולכן הוא קלאסי לאירוח של יותר מזוג חברים. בנוסף, מכיון שהיחס בין כמות הנוזל לשטח זכוכית גבוה יותר, כלומר פחות נוזל נוגע בבקבוק, יש פחות חשיפה לאוויר ולאור ולכן הוא מתיישן לאט יותר. בקבוקים גדולים מדמים טוב יותר את מצבו של היין ביקב, כשהיה עוד בחביות. אגב, מחירם של מגנומים הוא ברוב המקרים, קצת יותר מאשר מחירם של שני בקבוקי 750 מ״ל.

בצרפת, כמו בצרפת, ישנם שמות שונים לבקבוקים באותו גודל בהתאם לאזור. רוב הבקבוקים הללו נקראים, בכל העולם, על שם מלכים מהתנ"ך, ​​אולי כדי לציין את העושר והעליונות של כל בקבוק. וככל שמעמיקים יותר, נראה שרבים מהמלכים שנבחרו היו ידועים לשמצה במפגן הפזרנות שלהם: כל מה שבקבוק גדול היה מציין בראוותנותו אלמלא היינו מודעים ליתרונותיו המשמעותיים ביישון היין. שיעור קצרצר בהיסטוריה של מלכים (פזרניים) שאהבו יין.

ירבעם (Jeroboam) היה המלך הראשון ששמו נבחר לתאר בקבוק יין גדול וככל הנראה, האחרים הלכו בעקבותיו ומסורת שמות בקבוקי היין הגדולים התייצבה. בשמפיין ובבורגון ירבעם מתאר בקבוק של 3 ליטרים (4 בקבוקים רגילים) ולעיתים נקרא גם דאבל-מגנום. בבורדו, ירבעם הוא בקבוק של 5 ל' שעם הזמן הפך לבקבוק של 4.5 ל' (6 בקבוקים).

רחבעם (Rehoboam), שהיה בנו של המלך שלמה (Solomon) גדל בחיי מותרות; סמל סטטוס יוקרתי מתאים היה בקבוק ענק ותאר כהלכה חיים שכאלה (מה רע?). רחבעם אמנם היה הנמסיס של ירבעם אבל שניהם קורצו מאותו חומר וחלקו את אותו דנא של יהירות ו-fake news על אלי שקר. בשמפיין ובבורגון רחבעם מתאר בקבוק של 4.5 ל'.

מתושלח (Methuselah) כידוע לכולנו, הוא האיש המבוגר ביותר בתנ"ך, חי 969 שנים והיום שמו משמש ככינוי יוקרתי לכל אדם בגיל גבוה מתוחלת החיים. מתושלח, שם הולם למדי לבקבוק ארוך חיים, מתייחס לבקבוק של 6 ל' (שמונה בקבוקים רגילים) והוא הפורמט הגדול ביותר שנמצא בבורגון.

סלמאנזר (Salmanazar) היה שמם של חמישה מלכים אשוריים שהאחרונים השלימו כיבוש ישראל וגירוש בני ישראל. כיום סלמאנזר הוא שמו של בקבוק של 9 ל' (בעצם, 12 בקבוקים רגילים).

בלשאצר (Balthazar) הוא, ככל הנראה, יורש העצר של בבל, והמלך האחרון של האימפריה הניאו-בבלית; והשמועות אומרות שהוא בנו של נבוכדנצר (תיכף נגיע גם אליו). המשתה של בלשאצר העניק השראה לשתי יצירות אמנות גדולות - האחת, רמברנדט (Rembrandt) מ-1635 המתאר את ההנאה של המלך מאוכל ויין; והשניה, אחת מיצירות המקהלה הגדולות של המאה הקודמת שנכתבה על ידי וויליאם וולטון (William Walton). באופן אישי, אני מחבב את הרעיון שהוא מקושר לבלשאצר, שכן ההנאה ממוזיקה, מאמנות ומיין דומות כל כך. בלשאצר הוא בקבוק 12 ל' (16 בקבוקים).

נבוכדנאצר (Nebuchadnezzar) היה מלך בבל חזק ואכזרי שאלוהים ניסה באופן שגרתי לאלף את יהירותו באמצעות חלומות. אלוהים מצא, כפי הידוע, שעוולותיו נובעות מגרגרנות והבל. בחירה מוזרה בשם לבקבוק יין, לא? כך או כך, הכוונה היא לבקבוק יין של 15 ליטר (20 בקבוקים). באחד הטיולים שלנו בצפון איטליה, נכנסנו כולנו ליקב, וזו הפעם הראשונה שראיתי מכשיר, המורכב מכנה על גלגלים, גלגלי שיניים ומנואלה, והמשמש למזיגת יין מנבוכדנאצר; אדם בודד לא יכול למזוג בעצמו יין מבקבוק כזה.

מלכיאור (Melchior) ושלמה (Solomon) הם שמות נרדפים לבקבוקי 18 ל' (אם כי מלכיאור נמצא רק בבורדו). שני ארגזים מלאים של יין (24 בקבוקים) נכנסים לבקבוקים הענקיים האלה.

מלכיצדק (Melchizedek) או מידאס (Midas) הם שמותיו של בקבוק היין הידוע הגדול ביותר. מלכיצדק היה כהן-גדול גדול ולא מצאתי שום סיבה לציין אותו כגרגרן או יהיר (אני טועה?). מידאס, לעומת זאת, נראה שם הגיוני יותר לבקבוק העצום הזה. בהתייחסו הפעם למיתולוגיה היוונית ולא למלכים התנ"כיים, הוא ממשיך את הלוגיקה החוזרת של מתן שמות לבקבוקים על שם דמויות של פזרנות וראוותנות, מה שנראה כינוי די מתאים לבקבוק שמפניה בנפח 30 ליטר.

גם אם לא באמת ברור מדוע בקבוקים גדולים נקראים על שם מלכים מהתנ"ך וגם אם מקור הסיבה שאלו נבחרו בזכות פזרנותם מעורפל, ההבחנה הבולטת היא שכדאי לשתות יין מבקבוקים גדולים, גם כי יין מתיישן שם טוב יותר וגם כי בקבוקים גדולים מתאימים יותר לאירוח ומסיבות. באופן טבעי, אני חושב שמגנום ודאבל-מגנום (ירבעם) הם הגדלים האידיאליים לפתוח בבית.

"מגנום הוא הגודל המושלם של בקבוק יין טוב לשני ג'נטלמנים לפתוח בארוחת הצהריים, במיוחד אם אחד מהם לא שותה." - סר וינסטון צ'רצ'יל. לא התאפקתי והייתי חייב לסיים עם זה... ■

על התמונה שבראש העמוד: אולם החביות של יקב קסטל, יד-השמונה, הרי ירושלים (צילום אילן נחום).

למחשבות נוספות של דויד אמזלג ראו www.winethoughts.blog