כמה מחשבות על מפת היין של ישראל

כמה מחשבות אסטרטגיות על כך שמפת אזורי יין יכולה להפוך מסתם מפה למערכת הפעלה של תעשיית היין שבעזרתה תעשיית היין שלנו תהיה טובה יותר משמעותית

אתמול פורסמה לראשונה מפת אזורי היין הרשמית של ישראל. זהו אירוע חשוב ו-milestone מבורך שעבדו עליו הרבה אנשים במשך הרבה זמן. אבל נדמה לי שהשאלה המעניינת באמת איננה מדוע ישראל זקוקה למפת אזורי יין, אלא מה ניתן לעשות עם המידע שצריך להגיע ממנה. כי מפה, כשלעצמה, היא כמעט חסרת תועלת. הערך האמיתי מתחיל כאשר הופכים את הגבולות הגיאוגרפיים לנתונים. מחברים אליהם כרמים, זנים, אקלים, קרקע, יבולים, מחירים, מחלות, שריפות, השקיה, יצוא, תיירות ועוד. במילים אחרות, מפת אזורי יין יכולה להפוך מסתם מפה למערכת הפעלה של תעשיית היין שבעזרתה תעשיית היין שלנו תהיה טובה יותר משמעותית.

שלוש מדינות מדגימות היטב מסע כזה. יש עוד. אני חושב שאנו יכולים לעשות יותר, בוודאי כשהטכנולוגיה מאפשרת לנו.

אוסטרליה

אוסטרליה החלה לבנות את מערכת ה-Geographical Indications שלה באמצע שנות ה־90. ה-Zones הראשונים הוכרזו בדצמבר 1996, ובהמשך נבנתה היררכיה של Zones, Regions ו-Subregions. כיום הגבולות הללו זמינים גם כנתוני GIS, ו-Wine Australia מפעילה מפה אינטראקטיבית שבה ניתן לחקור כל GI, לראות נתונים סטטיסטיים, את מיקום הכרמים ולהוריד את הגבולות לשימוש במערכות מיפוי. אבל כאן מתחיל החלק המעניין. אוסטרליה לקחה את האזור הגיאוגרפי וחיברה אליו אקלים.

במסגרת Australia's Wine Future נבנה Climate Atlas המכיל תחזיות אקלים לכל אחד מאזורי ה-GI במדינה, עד שנת 2100. לכל אזור נאספו מדדים כמו טמפרטורות, משקעים, התאדות, גלי חום, כפור, בצורת וימי קיצון. ומדוע? כדי לענות על שאלות מאוד מעשיות: איזה זן כדאי לשתול באזור מסוים? האם כדאי להעביר כרם למקום גבוה יותר? כיצד ישתנה פוטנציאל הייצור? אילו אזורים יהיו חמים מדי בעתיד? ואיפה דווקא ייווצר פוטנציאל חדש? כלומר, אזור היין הופך ממושג גיאוגרפי לכלי תכנון חקלאי ואסטרטגי.

ואוסטרליה נמצאת עכשיו כבר בשלב הבא.

ב-2024 החלה Wine Australia לבנות National Vineyard Register, מרשם לאומי דיגיטלי של הכרמים. הוא אמור להכיל את מיקום הכרמים ואת הרכב הזנים שלהם, ולאפשר לראות כיצד הנטיעות משתנות לאורך זמן. המערכת מתוכננת להתחבר לנתוני מזג אוויר, קרקע וגובה, ולשמש גם לאימות טענות לגבי מקור הענבים. אבל לא רק זה. אותו מידע אמור לשמש גם לאיתור והתמודדות עם מחלות ומזיקים (Biosecurity), זיהוי כרמים הנמצאים באזורי סיכון לשריפות, התאמת זנים ומיקומי כרמים כתוצאה משינויי אקלים, ניהול קרקע וקיימות, חקלאות מדויקת ובעיקר, איזון בין היצע לביקוש. המשבר שהוביל לפרויקט היה בכלל כלכלי; עודף בהיצע ענבי יין אדומים. כאשר יודעים בדיוק כמה כרמים קיימים, איפה הם נמצאים ומה נטוע בהם, אפשר לקבל החלטות טובות יותר לגבי נטיעות עתידיות. וזה כבר משהו הרבה יותר גדול ממפת יין.

ניו זילנד

ניו זילנד מציגה מסלול מעט שונה. החוק המאפשר רישום Geographical Indications של יין עבר כבר ב-2006, ומנגנון הרישום נכנס לפעולה ב-2017. במקביל נבנתה מערכת נתונים לאומית על הכרמים. כך ממש עושים חדשנות. כיום New Zealand Winegrowers מחזיקה Biosecurity Vineyard Register, שממנו מופקים דו"חות שנתיים על שטחי הכרמים, מספר הכרמים, זנים ואזורי גידול. בדו"ח של השנה, למשל, ניתן לראות לא רק ששטח הכרמים הכולל הוא 44,229 הקטר, אלא גם שמרלבורו מחזיקה 73% ממנו וש-Sauvignon Blanc מהווה 82% מהנטיעות הלבנות (כדאי לכם להסתכל על זה). וזה מאפשר לעשות לראות את התעשייה בזמן, מה שחשוב מאד. לא רק לדעת איפה נמצא אזור יין, אלא לראות כיצד הוא משתנה. האם השטח גדל? האם הוא מצטמצם? איזה זן נכנס? איזה זן יוצא? אילו אזורים צומחים? ומה תהיה יכולת הייצור בעוד שלוש שנים? המידע גם אינו עומד לבדו. במערכת המקוונת של New Zealand Winegrowers מחוברים נתונים על הכרמים והיקבים למערכות של biosecurity, קיימות, ביקורות, יומן ריסוסים, נתוני בציר ועוד. כלומר, אותו כרם הופך לישות דיגיטלית שמלווה את תעשיית היין לאורך כל מחזור החיים שלו.

דרום אפריקה

דרום אפריקה היא אולי הדוגמה הוותיקה והמעניינת ביותר. מערכת Wine of Origin שלה קיימת מאז 1973, ולכן היא לא נולדה מתוך מהפכת הדאטה. אבל במשך השנים היא התפתחה למערכת היררכית מאוד: Geographical Units, Regions, Districts ו-Wards, כאשר כל אזור חייב להיות מוגדר בחקיקה לפני שניתן להשתמש בשמו באופן רשמי על תווית. וכאן המפה הופכת לכלי של אמון.

כאשר יין טוען למקור גיאוגרפי, קיימת מערכת שמאפשרת לעקוב אחר מקור הענבים והיין. הכרמים עוברים ביקורות, היין מנוטר ביקב, ולפני קבלת האישור הסופי יש גם אנליזה, טעימה ואישור תווית. לכל יין מוסמך יש גם מספר זיהוי המאפשר לעקוב אחר ההיסטוריה שלו. כלומר המפה אינה רק מספרת לנו איפה נמצא האזור. היא מאפשרת לשאול גם האם היין שבבקבוק באמת הגיע משם. וזה הבדל עצום. דרום אפריקה ממשיכה לעדכן את המפה באופן עקבי. North West, למשל, נוסף כ-Geographical Unit רק ב-2023. כלומר, מערכת אזורי יין אינה פרויקט שמסתיים ביום שבו מפרסמים את המפה. היא מערכת חיה.

ישראל

כאן, בעיניי, נמצא הסיפור הגדול. סיפור מרגש אפילו. ישראל קיבלה עכשיו את השכבה הראשונה. השלב הבא יכול להיות מאגר לאומי של כרמים. לכל כרם אפשר לשייך מיקום מדויק, גובה, שיפוע וכיוון, סוג קרקע, זן וקלון, כנה, גיל הגפנים, צפיפות נטיעה, שיטת השקי, היבול, נתוני מזג אוויר, מועד בציר, ואפילו את היינות שנעשו ממנו. ואז אפשר להתחיל לחבר בין השכבות.

ופתאום אפשר לשאול שאלות שלא ניתן היה לשאול קודם.

האם כרמים של קברנה סוביניון בגובה מסוים מתנהגים באופן עקבי אחרת? האם קיימת חתימה אקלימית לאזור מסוים? האם יש זנים שמתאימים במיוחד לתת-אזורים מסוימים? ואיך צפוי כל אזור להשתנות בעוד 20 שנה? איפה כדאי לנטוע כרמים חדשים? היכן כדאי ונכון לעקור כרמים? איזה אזור נמצא בסיכון גבוה לשריפות? איזה אזור חשוף יותר לבצורת? כמה ענבים יהיו זמינים מכל אזור בעוד חמש שנים? ואולי גם האם אפשר יהיה להוכיח באמצעות נתונים שיין מסוים באמת מבטא מקום מסוים?

ואז קורה משהו מעניין. זה תמיד כך כשיודעים מה לעשות עם הדאטה. ברגע שהנתונים מצטברים, אפשר להתחיל לעשות איתם דברים שלא קשורים רק לרגולציה. אפשר לבנות מנוע המלצות לכורמים, אפשר לפתח חקלאות מדויקת, אפשר לבנות מודלים של שינויי אקלים, אפשר ליצור מערכת התרעה למחלות, שריפות ובצורת, אפשר לחבר כרמים למסלולי תיירות יין, אפשר ליצור QR על בקבוק, שמספר לצרכן מאיזה כרם הגיעו הענבים, אפשר לחבר את הנתונים ליצוא ולראות אילו אזורים מצליחים באילו שווקים ואפשר, אולי החשוב מכול, להתחיל לבנות ידע ישראלי על טרואר.

כי זה מה שאוסטרליה, ניו זילנד, דרום אפריקה ומדינות יין נוספות מלמדות אותנו. ובסופו של דבר, אזור יין אמיתי אינו רק שטח שמישהו צייר סביבו קו. איזור יין הוא מקום שעליו הצטבר מספיק ידע כדי שאפשר יהיה לומר משהו משמעותי על הקשר בין מקום, כרם, ענב ויין. ישראל פרסמה את המפה ועכשיו צריך להגיע החלק המעניין באמת של חיבור ואיסוף של דאטה מדוייק אחרת, לא עשינו הרבה.

וזו אולי הנקודה החשובה ביותר לתעשיית היין שלנו. אם אנחנו מסתפקים במפה, קיבלנו מפה. אפילו יפה ועם הרבה מחשבה. אבל אם נחבר אליה מאגר כרמים, זנים, קרקע, אקלים, גובה, יבולים, מחירי ענבים, יקבים, יינות ותיירות, נקבל תשתית מידע לאומית לתעשיית היין. ונוכל אז לשאול שאלות שעד היום כמעט היה בלתי אפשרי לשאול בישראל. איזה זן מתאים לאיזה אזור? איך משתנה הטמפרטורה בתוך אזור יין אחד? האם הכרמים הגבוהים באמת מתנהגים אחרת? איפה קיימת התכנסות של קרקע, אקלים וגובה שיוצרת פוטנציאל יוצא דופן? אילו אזורים הולכים ומתאימים לזנים חדשים? אילו אזורים מאבדים את היתרון שלהם? מהו השטח הנטוע בכל זן בכל אזור? כמה פרי יהיה זמין בעוד חמש שנים? ואפילו האם קיימת כבר "חתימה אזורית" שניתן לזהות ביין? אז מתחיל לקרות משהו הרבה יותר מעניין. האזור מפסיק להיות קו על מפה והופך למערכת דינמית של ידע. וזו כנראה ההתפתחות הגדולה ביותר שיכולה לצאת ממפת אזורי היין הישראלית. לא עוד מפה על קיר, אלא תשתית שעליה אפשר לבנות רגולציה, מחקר, חקלאות מדויקת, התמודדות עם שינויי אקלים, שיווק, תיירות יין ואפילו שפה חדשה של טרואר ישראלי. המפה היא ההתחלה. הדאטה הוא מה שיכול להפוך אותה לתעשייה.  ■

למחשבות נוספות של דויד אמזלג ולקבלת עדכון על פוסטים חדשים ראו www.winethoughts.blog